ערב בג'ימבורי
ההופעה הקצרה של ג'יימי לידל במועדון הזאפה בתל אביב הצליחה להפוך קאריוקי משודרג להופעת רוק אלקטרוני מוצלחת בזכות ריבוי אישויות, קול חם ושירים כבירים
לקראת סוף ההופעה אמש (ו'), בשיא הפאן, ג'יימי לידל קפץ אל הקהל, העביר מיקרופון מאחד לשני ונדהם לראות איך האנשים יודעים בדיוק את המילים של השיר "Another Day", ומתי צריך בפזמון דווקא לעלות ולא לרדת. קבלו את ג'יימי לידל, האורח האלטרנטיבי האלמוני הכי מוכר - לפחות לאלה שצורכים מוזיקה ממקורות שהם לא אמצע הסקאלה - שבא לבקר.
לידל. זה קאריוקי? זה די.ג'יי סט? זה ביטבוקס? (צילומים: דודו אזולאי)
מצויד ברקע טכנואידי, נטייה למוזיקת נשמה וכמות לא מבוטלת של כריזמה, הצליח לידל, לבד על הבמה, לתת שואו מוצלח למדי ונוגע, שסיפק את הסחורה מבחינת שירי הפופ המוכרים, אבל לא ויתר על גלישה למקומות ניסיוניים יותר מבחינת סאונד.
רקע טכנואידי וכמות לא מבוטלת של כריזמה
הנסיון להגדיר את הופעתו של לידל הוא מעט חמקמק, אבל ננסה: מופע יחיד של זמר בעל קול ענק, חמוש רק במיקרופון ועמדה צנועה הכוללת סמפלר ושני לפטופים. המראה הוא של של די.ג'יי סט, האינטראקציה עם הקהל היא של כוכב רוק והשירה היא של זמר נשמה ששר קאריוקי מתוחכם.
בין רגש חם לטכנולוגיה קרה
ההופעה, במועדון הזאפה בתל אביב, התחילה באופן סטרייטי למדי: לצלילי פלייבק, לידל נעמד בקדמת הבמה ופתח בבלדה "Game For Fools". אחר כך עבר ליד הסמפלר והתחיל בביטבוקסינג כמו אחרון הראפרים, אותו הקליט בסמפלר והשתמש בו בתור חטיבת הקצב לשיר שאחרי, "The City".
מתבקש להשוות ל"דפש"
כך התווה את התבנית שתחזור על עצמה לאורך ההופעה: מעבר קוטבי בין קדמת הבמה לאחוריה, בין רגש חם לטכנולוגיה קרה, בין הפרסונה הבימתית של "ג'ים" - זמר הנשמה עם תנועות האגן האלביסיות ל"ג'יימי" האלקטרונאי, שמשכפל את הקול שלו בלייב, מוסיף הרמוניות, ומשתמש בכל החומר הזה כרקע לשירה. כך שחצי מהשירים הוגשו כמו שהם, בעוד חלק אחר (כמו "You Got Me Up") זכו לעיבוד שונה לגמרי שהפשיט אותם מכל הקישוטים הכליים לטובת הגשה ווקאלית נטו.
לפעמים ג'ים, לפעמים ג'יימי
אם להודות על האמת, היה משהו מייגע במעברים האלה, בקפיצות הסכיזופרניות ויותר מכך, בקטעי השכפול-סימפול שנמשכו לעתים הרבה מעבר לטווח ההתעניינות וגלשו למחוזות המונוטוניים של הטכנו. אבל הדבקות של לידל, הקול המשגע והשירים הכבירים הותירו בפה תחושה מתוקה בתום 50 הדקות הקצרצרות של המופע.
מעדיף לבד
בסופו של שבוע חשוב מבחינת ייבוא מוזיקלי, שהתחיל במופע אצטדיוני והסתיים במועדון אינטימי, מתבקש להשוות ל"דפש": לידל וחברי דפש מוד נולדו במחוזות אנגליים הנושקים זה לזה (דפש מוד באסקס, לידל בקמברידג'שייר), ובזכות חלוצים כמו קראפטוורק ובריאן אינו, צמחו למקום שבו האלקטרוניקה התמזגה לתוך הפופ. אבל נראה שלידל חש שלא בנוח כשהוא מופיע בפורמט של להקה שלמה (שחסרונה הורגש לעתים בהופעה), ומעדיף, כפי שהודה בראיון, לאבד את עצמו בחוויית אחד-על-אחד עם הקהל.
ובאמת, ברגעים שבהם עמד בקדמת הבמה, זז מקצה אחד שלה לשני, מוודא שכולם מרגישים טוב (בשיא הגרוב של אחד השירים הוא עצר, שאל: "סבבה?" והמשיך) ומרשה לעצמו ולנו להיסחף לתוך השיר, היתה תחושת התעלות. לא פלא שהעדיף לסיים את המופע בפרסונה מלאת הנשמה, עם ההשתתפות הפעילה של הקהל ועם ההדרן היחיד, שיר הנושא הפאנקי והנפלא של האלבום "Multiply", בו הוא שר שהוא מבקש לשכפל את עצמו. מי יודע, אולי מחכות לו עוד כמה פרסונות בשרוול.
