משוואה עם נעלם

תגידו מה שתגידו, תאשימו אותי בציניות יתר, אבל אין משהו שמיטיב עם להקת רוק יותר מאשר טרגדיה טובה. תשאלו את נירוונה, או אפילו את אינקסס, שהמוות של הסולנים שלהן בנסיבות פחות מטבעיות עשה רק טוב לנתוני המכירות ועזר לקבע את מעמדם כאגדות מוזיקה שנשרפו בטרם עת.

רפרנסים מסילביה פלאת' עד מלחמת האזרחים בספרד (צילום: Dean Chalkley) 

באופן עצוב ומעצבן, פרשת ההתאיידות הקריפית הזו עשתה רבות עבור שלושת חברי ההרכב הנותרים ופיזרה אבק מסתורין מעל כל דבר שהלהקה עשתה מאז. זה הרבה יותר עצוב כשחושבים על כל הדברים שהמאניקס עשו עד אז כדי לקבע את מעמדם כהרכב גלאם-פאנק-רוק בועט ולא דופק חשבון: שירים מתריסים? יש. צילומים בפוזות שנויות במחלוקת? יש. התמכרויות? יש. הפריצ'רז לקחו את עצמם כל כך ברצינות, שהם לא התביישו אף פעם לירות טקסטים על כל חוליי החברה: ממלחמות דרך סמים, טרור, יופי, סקס ושאר קלישאות, עם מנעד רפרורים שנע מסילביה פלאת' ועד מלחמת האזרחים בספרד.

למרות שעם השנים נראה שהשלישייה הוולשית הנותרת לא נהנית במיוחד לבחוש באותה פרשה נטולת סיום חד משמעי, די ברור שעם ההכרזה הרשמית בנובמבר האחרון, על מותו של חבר הלהקה הנעלם, הפריצ'רז החליטו להתייחס לנושא כפי שמעולם לא התייחסו אליו בעבר.

הבלדות נשארות

"Journal for Plague Lovers" הוא אלבום האולפן התשיעי של ההרכב, שעבר לא מעט פאזות. אבל למרות שורשי פּאנק כמעט אותנטיים, דווקא הפאזה המרוככת יותר, זו של 98' (והלהיט ההוא על הילדים שלכם שיהיו הבאים בתור) נתפסה כמזוהה איתם יותר מכל. וגם האלבום הזה, כמו קודמיו מ-2001 ואילך, ממשיך את מגמת החזרה לסאונד המכסח יותר, שמעריצי הלהקה העדיפו תמיד.

הפריצ'רז של השנים האחרונות הם תמהיל של הראמונס, הסקס-פיסטולס, טי-רקס ובערך כל מה שסופרגראס עושים היום – מינוס החינניות. כך שמבחינת חומרים, קשה למצוא הבדלים בין התקליט החדש ל-"Send Away The Tigers" מ-2007. שיר הנושא הוא שלוש ומשהו דקות מרוכזות של זעם וריף קליט עם קצב נותן בראש. "Jackie Collins Existential Question Time" הוא שיר בריטרוק קלאסי וכך גם "Marlon J.D" או "All Is Vanity". כולם מפוצצים באנרגיות ובהטפה הטיפוסית של ג'יימס דין ברדפילד, סולן הלהקה, שלהגנתו ייאמר שהוא מעולם לא נשמע צרוד וקשוח כמו באלבום הזה.

פה ושם אפשר לפגוש בלדה לא רעה בכלל, כמו "This Joke Sport Severed" האקוסטית, שמזכירה ביותר מרגע אחד את "גברת שרה השכנה" של משינה. באופן מוזר, בין הצעקות, הדיסטורשן ועבודת התופים הבאמת מרשימה של שון מור, דווקא היציאות השקטות והעדינות יותר, כמו זו או "Facing Page: Top Left", הן הנחקקות יותר בזיכרון עם תום האלבום הטיפוסי הזה.

טקסטים תלושים

אולי הדבר המעניין ביותר ביצירה החדשה של ההרכב הוותיק הזה - אפילו יותר מההפקה של סטיב אלביני, חובב רעש מוצהר שגם עבד לאחרונה על החדש של ג'רוויס קוקר - הוא כותב הטקסטים המרכזי שלה. כל אחד משירי האלבום מכיל טקסטים תלושים שהשאיר מאחוריו בתיקיה ריצ'י, ממש ימים ספורים לפני היעלמותו. המהדורה המוגבלת של הדיסק תכיל ספרון בעובי 36 עמודים,  שמכיל את הטקסטים המקוריים, בתוספת ציורים ושרבוטים של אדוארדס, כפי שנמסרו לבאסיסט ניקי ווייר במה שנראה כדבר הכי קרוב לצוואתו של אדוארדס המתוסבך ורדוף השדים.

הקשר זה, והעובדה שאפילו עטיפת האלבום יצרה מיני-שערורייה בסופרמרקטים בבריטניה שהתעקשו למכור את האלבום בקופסה ריקה, הופכים את חווית ההאזנה כאן לעניין טקסטואלי יותר ממוזיקלי. ייאמר לזכותו של אדוארדס, שהוא היה חתיכת דפוק מוכשר והמילים שלו מעניינות ועשירות בתודעה פוליטית-חברתית מעניינת וספרותית משהו, שמפצה על העובדה שחלק מהשירים נראים על פני השטח כלהיטי רוק בריטי שעסוקים בעיקר בלעשות רעש.

בין אם הם מודעים לפוטנציאל המסחרי ולמידת העניין שיעוררו בשיתוף הפעולה המורבידי שלהם עם חברם המוגדר מת (והם יודעים שזה חלק גדול מהעניין), הפריצ'רז שחררו עוד אלבום קלאסי שלהם, עם ההשפעות, הסגנון והסאונד המזוהה איתם כל כך. הטוויסט כאן משרת אותם כפי שהוא משרת את זכרו של אדוארדס, עם הנצחה ראויה לכישרונו הרב.

מי יודע, עם כמות העדויות על גיחותיו המשונות, לכאורה, במקומות כמו גואה ושאר אתרים אקזוטיים בעולם, אולי הוא עוד יחזור ויבקש את 25 האחוזים שהלהקה שומרת בשבילו כבר ארבע עשרה שנה. האמת? מגיע לו.