תנו למתבגרים לעשות מה שהם רוצים
הילד הגיע לגיל ההתבגרות? תתייחסו אליו כמו אל סטודנט שגר אצלכם, מציע אילן גבאי. תפסיקו לחנך אותו ותתחילו לחיות איתו. תפסיקו לחפור ותנו לו לעשות מה שהוא רוצה. הוא כבר יתיישר לבד. האמנם?
זה מה שעושה אילן גבאי, עו"ס, מתמחה בנוער בגיל ההתבגרות ומעורר תוך כדי כך, רגשות אמביוולנטיים בהחלט, גם אצלי וגם אצל המתבגר הפרטי שלי.
"אני מבחין בין הורות של הילדות המוקדמת לבין הורות של מתבגרים", אומר גבאי, אשר טיפל בעברו באלימות במשפחה והיה המנהל המקצועי של "אל סם" בראשון וברחובות. "העידן הנוכחי, המכונה פוסט מודרני, מדבר על רעיון האינדיבידואליות והאינדיבידואליזציה כמוטיב מרכזי. תפיסת הפרט הבסיסית של החברה היא של לקוח מול נותן שירות. תפיסה כללית זו משפיעה גם על תפקיד ההורות. זהו שינוי של ממש בתפיסת העולם, מתוכה אני גוזר משמעויות פרקטיות".
זה נשמע נורא – תפיסת הילד כלקוח. כלומר, ההורים הם נותני שירות?
"חשוב להדגיש שאני מתייחס לגיל ההתבגרות. רוב ההורים לא מקבלים את הרציונל הזה ולא עושים את המעבר בין הורות של ילדות לבין הורות של התבגרות. בתפיסה שלי יש 4 'לאווים' בסיסיים בלבד. מעבר להם, יש לתת לילד את הבחירה.
"המוטו המרכזי הוא לחיות עם המתבגרים ולא לחנך אותם. זהו שינוי מהותי. כל הדיאלוג שלנו עם ילדינו, נגזר מהתוכנה החינוכית הטבועה בנו. אני טוען שבשלב הזה, תפקיד ההורה הוא לא לעצב, לא לחנך ולא להוביל את הילד. זוהי גישה פטרנליסטית. אני מציע לעבור מהמודל החינוכי למודל הזהותי. כלומר, השאלה שאתה כהורה צריך לשאול את עצמך היא לא איך אני מחנך אותו, אלא איך אני יוצר תנאים אופטימליים, שבתוכם תיווצר הזהות האמיתית של הילד".
הטיפים של אילן גבאי לשדרוג ההורות למתבגר:
- תפסיקו לחנך אותם. תתחילו לחיות איתם. התייחסו למתבגר כאל סטודנט בן 25. הוא לומד באוניברסיטה, סליחה, בחטיבה או בתיכון וגר בבית שלכם. וותרו על האקטיביזם החינוכי וגם על האקטיביזם השיפוטי. העבירו לו את הבעלות ואת הסמכות על חייו.
- עברו מחינוך פעיל ומעצב לליווי חכם ומאפשר, בתוך גבולות ברורים. זכרו שלשם גילוי הזהות, הנוער זקוק ל"שוטטות" ולשם עיצוב הזהות, הנוער צריך לצאת למסע של בחירות. המסע והשוטטות הם חלק בלתי נפרד מהתהליך הכולל. ציידו אותם באשראי חיובי בצאתם למסע.
- הציבו רק 4 גבולות מוחלטים, שהם ארבעת 'הלאווים': לא לפלילים; לא לסמים, לא לחזרה הביתה מעבר לשעת הגג
הקבועה בזמן הלימודים או לשעת המיודעות בזמן החופש; לא לפגיעה ברווחת ההורים, כאשר הכוונה הינה לפגיעה מעשית ולא לפגיעה רעיונית. מעבר ל-4 גבולות אלו, ההתבגרות צריכה להתנהל במרחב חופשי ועצמאי.
- במקום עיסוק קבוע באיתור הפגמים שלהם, השקיעו זמן ומחשבה ביצירת מערכת יחסים בריאה. זכרו שחלק ניכר מההתנהלות הלקויה של הנוער היא למעשה התנהגות תגובה, שצמחה מתשתית לא נכונה שאנחנו ההורים יצרנו.
- המעיטו להשתמש בסמכות. דרשו להיות מיודעים.
- הפסיקו לחפור, לקדוח ולייצר תלונות סדרתיות. הגיבו באמצעות פעולה שמכוונת לתוצאה, או לחלופין וותרו על התלונה.
- תנו לנער מרחב טריטוריאלי, עצמאי ומוגן – החדר האישי.
- אם אתם רוצים לשמוע מהנוער את האמת, לימדו לקבל אותה.
- העדיפו לוותר על חובת מטלה אם היא אינה נשענת על הסכמה. העדיפו את העמדה שאומרת הנוער אינו חייב לעזור. הוא חייב לא להפריע.
- תנו דמי כיס על בסיס קבוע, שאינו מותנה בהסבר וללא פיקוח על ההוצאה.
כאמא, קל לי לקבל את רוב ההמלצות שלך, אבל לא את התיאוריה. אפשר מתוך ההמלצות להסכים שאנחנו מדברים על שינוי המינון בין המודל החינוכי למודל הזהותי?
"לא. זה אינו שינוי במינון", מתעקש גבאי. "חשוב לי להדגיש שזה שינוי משמעותי בתפיסה. אנחנו חיים בעידן בו ההוויה הטכנולוגית יוצרת הוויה פסיכולוגית שונה לגמרי. הכלים הטכנולוגים הקיימים, כגון האינטרנט, נותנים לנוער תחושה בסיסית שיש להם בעלות וסמכות אמיתיים על החיים שלהם. יש להם גם את האמצעים הטכניים לאשש את ההנחה הזו. יש להם נגישות ישירה למוקדי הידע והתפעול בעולם.
"מצד שני, ישנה התופעה של אובדן הילדות. כלומר, המדיה הטכנולוגית חשפה בפני הילדים שלנו את סודות הבגרות בטרם עת. לכן הנוער של היום לא מקבל את הרעיון שלמבוגרים יש בעלות וסמכות על החיים שלהם. רוב הנוער בונה סוג של חיים כפולים, המתחייבים כתוצאה מההורות שלנו. עלינו להימנע מהצבת גבולות מתוך עקרונות חינוכיים. יש לאפשר למציאות הנסיבתית ותכתיביה להיות המחנך שלהם".
כלומר, ילד שלא רוצה ללכת לבית הספר, לתפיסתך אינו נזקק לגבולות חינוכיים. זה מחוץ ל-4 הלאווים, כלומר במסגרת החופש שלו?
"עד סוף י' יש חוק חינוך חובה ולכן זה כמובן לא נתון לשיקולו של הילד. אם נער מעל שלב זה לא ירצה ללכת לבית הספר, תפקיד ההורה הוא לפתוח בפניו את האפשרויות האחרות. גם כאן לא צריכה להיות הכוונה. הדיאלוג הוא לחפש את האמת שלו. לרוב ההורים מאוד ברור שלימודים בגיל הזה עדיפים על פני עבודה. זו לא הנחת היסוד שלי.
"הבריחה מהמערכת הלימודית היא לרוב לא רצון של הילד לצאת מאותה מערכת, אלא תגובה לתוכנה החינוכית של ההורה. אם ההורה יורד מההכוונה, כל ההתנהגות של המתבגר תשתנה. המתבגר רוצה לדעת שהשָלַט של החיים נמצא בידיים שלו".
גם נער התקוע מרבית שעותיו במשחקי רשת וכתוצאה מכך לא לומד, אינו זקוק להכוונה?
"אני ממש לא מתעסק בזה. חשוב לזכור שהתנהגות התמכרותית היא תגובה. אם הילד מזרים את עצמו לאובייקט התמכרותי, זה אומר שיש חוויה אובססיבית בתוך הבית ויש לבדוק אותה".
כיצד מגיבים אנשי מקצוע אחרים להמלצה שלך לעזוב את המודל החינוכי?
"לחלקם מאוד קשה עם זה. לא הייתי שם את עצמי במרכז הקונצנזוס. היום מקדשים את הסמכות ההורית. אני הורה מאוד סמכותי, אבל בהקשר. רק במסגרת ארבעת גבולות. הטעות של רוב המומחים היא שהם מכילים את הסמכות ההורית באופן רחב".
"הלילה אתה לא נכנס הביתה"
כאשר מופר אחד מ-4 הלאווים, ממליץ גבאי ללכת עם זה עד הסוף. "הגיעה אלי משפחה עם ילד בן 15 שהסתובב עם חברה בעיתיים עם קציני מבחן. המשפחה היא משפחה נורמטיבית והיות ודפוס זה נמשך זמן רב, הם פנו אלי. הם סיפרו שהוא לא מתקשר ולא אומר איפה הוא נמצא.
"הטיפול התחיל במסר להורים שלילד יש זכות לבחור את חבריו. גם אם הוא יסתובב עם הזונה הכי גדולה של רמלה, זה לא עניינם. אני מתעסק עם המעשים של הילד ולא עם מי הוא מסתובב. להתערב בנושא החברים זה לקחת מקדם ביטחון".
האם מקרה זה לא מצדיק לקיחת מקדם ביטחון?
"באופן כללי, אני לא בעד מקדמי ביטחון, מצד שני, במקום שיש גבול, אני מאוד קיצוני. יש להתעסק בבקרת קצה ולא בבקרה תהליך. המלצתי להורים להזמין את החברים שלו הביתה. מה שאספר לך עכשיו, אף אחד מהמטפלים לא מעיז לעשות ולי אין בעיה. אחרי שהפכתי את הבית שלהם למקום מאוד אטרקטיבי, היות ומוקדי החיכוך בין ההורים לילד היו מזעריים, נוצרה רווחה פסיכולוגית גדולה ונותרה הבעיה שהוא חוזר הביתה מתי שהוא רוצה.
"נתנו לו אפשרות להגיע הביתה בזמן שהוא קובע כפשרה. כשהוא איחר, ההורים הסבירו לו שזה מבחינתם יהרג ובל יעבור ושאם זה יקרה שוב, התוצאה תהיה קשה. הם דרשו ממנו, שאם קבעו שעה, הוא יחזור באותה שעה. הוא איחר פעם נוספת ובפעם הזו המפתח היה בדלת וההורים אמרו לו 'אתה לא נכנס. אתה חוזר הביתה מחר בערב ונדבר'.
"אני לא יודע מה הוא עשה באותו לילה. זה לא מעניין. הילד התיישר. הוא ממש חווה טראומה מכך שלא נתנו לו לחזור. הוא קלט שהם רציניים. ההורים לא יודעים אם הוא המשיך להסתובב עם אותם החברים, אבל הם יודעים שמעגל החברים שלו הפך להיות מגוון. הוא כנראה לא הרגיש יותר צורך לברוח לחברה מורדת על מנת להמשיך ולתחזק את דרך החיים שלו. אתה חייב לקחת פה סיכון כי הרדיפה ההורית הזו לא מתאימה לעידן בו אנו חיים".
בצר לי עם התיאוריה ומתוך רצון עז להישאר בצד החינוכי עוד כמה שנים טובות, פניתי למתבגר הפרטי שלי, על סף ה-15 ואמרתי לו: "יש מומחה שחושב שצריכה להיות הורות שונה. מה דעתך שמעכשיו הבחירות יהיו שלך. יש 4 לאווים (פירטתי). אם למשל תחליט שאתה לא משקיע בכלל בלימודים, לא נעיר לך על זה.
העיתוי היה מצוין. זה היה יום אחרי עימות סביב המבחן הקרוב בלשון (ולא על ההפרש בין 80 ל-100 למי שמתבלבל). המתבגר שלי נראה מוטרד מאוד. הוא אמר כך: "הוא טועה, כי ילדים לפעמים שוכחים, אין להם כוח, לא נעים להם או לא בא להם לדבר על הקשיים עם ההורים שלהם או שסתם הם עוברים על סדר היום. הם לא חושבים באותו זמן שזה אולי יכול לפגוע בהם ולא מודעים לזה שבשלב מאוחר יותר יגלו שזה פגע בהם. הורים שמסתכלים מהצד, יכולים לעזור בזמן והילד בדיעבד יבין שזה נכון".
האמת, הופתעתי. חשבתי שהפיתוי של החופש גדול. ושימו לב למילה בדיעבד. כלומר, מבחינתו עניינים כרגיל. נריב קצת, כי אלו חוקי המשחק בגיל הזה, אבל דקה אחרי, הוא יבין, גם אם לא יודה, שמתעקשים איתו מתוך אכפתיות. גישה בהחלט חינוכית.
