הריטלין ששינה את חיי. לטובה

בשבוע שעבר כתבה כאן שירלי פרקש טור שהסעיר רבים על השימוש שלה בריטלין - ותוצאותיו העגומות. פרקש (שאין לי שום היכרות איתה) נשמעת בחורה לעניין, וכמו שהעידה במונולוג שלה, מדובר בחוויה אישית של אדם אחד. חוויה שלא צלחה.

חסר סבלנות? כן. מתמהמה כרוני? בוודאי

הפעם הראשונה שבה התחלתי לחשוד שיש לי הפרעת קשב וריכוז (או כפי שקראו לזה בשנות השבעים "פגם מינימלי בתפקוד מוחי" - שם הרבה יותר מדויק ומוצלח לטעמי, גם אם כאילו מעליב) הייתה בגיל 23, כשחבר ילדות קרוב, שסובל מדיסלקציה, נתן לי למלא שאלון בשם "100 דברים שמאפיינים אנשים שיש להם הפרעת קשב".

השאלון הזה מופיע בספר "מריטת עצבים" שכתבו שני פסיכיאטרים אמריקנים, אחד מהם לוקה ב-ADHD בעצמו. לטעמי, זה הטקסט הטוב והמקצועי ביותר שיצא בנושא בעברית, ובשבילי הוא לגמרי האורים, התומים, התנ"ך והברית החדשה גם יחד.

אני ותרופת הקסמים. עופר מאיר

התחלתי לסמן: חסר סבלנות? כן. מתמהמה כרוני? אכן. נוטה להתלהב מפרויקטים ואחר-כך לעזוב אותם? בוודאי. האם כינו אותך "אסטרונאוט" כילד? כל הזמן. מעדיף טיפול שיניים על פני הכנת רשימה מטלות ופעולה לפיה? ברור. מוציא כספים בלי תוכנית? איזו שאלה. תמיד שמח לנסות דברים חדשים? בטח. בשמחה.

אני מודה, בסוף השאלון הייתי קצת בהלם. חוץ מ-10 שאלות בערך (אני לא מאומץ, שמאלי, קלסטרופוב או גרוש - מה לעשות) – על 90 מתוכן עניתי בחיוב. רגע אחד, חשבתי לעצמי, אז אני לא "מיוחד", כמו שאמרו לי כל השנים? פשוט יש לי ADHD?

"מיליוני ילדים ומבוגרים" כותבים האלוול ורייטי בספרם, "ננזפים על ידי אחרים, שאומרים להם שהם ימשיכו לסבול מבעיות בלימודים ובעבודה - אלא אם הם יפסיקו להתמהמה, יתחילו להתרכז, יישבו בשקט ויתארגנו. אבל מה שנראה אצל רבים כחוסר משמעת עצמית, הוא למעשה בעיה נוירולוגית מולדת בשם 'הפרעת קשב' או ADD".

החיים שלפני ריטלין והחיים אחריו

אז, בגיל 23, לקחתי כמה עצות טובות מהספר, והמשכתי כרגיל בחיי, בלי לטפל ברצינות בבעיה שחשדתי שיש לי. אבל בגיל 29 חיי נראו כמו תוהו ובוהו עם טיפה יותר מדי חושך על פני תהום: החלפתי עבודות בקצב שאנשים

אחרים מחליפים גרביים, הייתי אחרי שמונה שנים רצופות באוניברסיטה בלי שהצלחתי אפילו לסיים תואר ראשון וחיי נראו כעין כאוס מבולגן ולא ברור. מכר המליץ לי על פסיכיאטר, מומחה בהפרעות קשב. הפגישה איתו (והריטלין שקיבלתי בעקבותיה) שינו את חיי.

היום, חמש שנים אחרי שהתחלתי להשתמש בכדור הפלאים, אני יכול לחלק את חיי באופן ברור ומובהק ל"לפני הריטלין" ו"אחריו". זאת לגמרי קו פרשת מים בולטת ומשמעותית בתולדות חיי, ובדיעבד, חבל מאוד שלא התחלתי עם הכדור הזה שנים ארוכות קודם לכן. כמה סבל, צער ותסכול יכולתי לחסוך לעצמי.

מה זה בעצם עושה, ולמה זה טוב, לפחות עבורי? ריטלין הוא תרופה שמשרה ריכוז. כדי שמישהו קופצני כמוני יישב כמה שעות מול המחשב ויתרכז במשהו - צריך רמות עצומות של אדרנלין כדי שזה יעבוד. אז לכתוב עבודה קצרה עם דד-ליין קרוב - באמת שאין שום בעיה. אבל ללמוד למבחן? הצחקתם אותי.

עונת המבחנים שלי באקדמיה נראתה בערך כך: 20 דקות לומדים למבחן - ואז עושים פסק זמן כדי לראות טלוויזיה. חוזרים לשבת מול החומר, עוברת רבע שעה – ויאללה, מקלחת. חוזרים לסיבוב של 40 דקות נוספות – ובעצם, למה לא ללכת להכין איזה תבשיל במטבח?

אחרי ארבעה ימים כאלו מגיע מועד המבחן. לי אין מושג ירוק מהחומר, ולא הצלחתי ללמוד כלום. לפעמים הלכתי ונכשלתי, לפעמים דחיתי למועד ב'. במפתיע, פה ושם היו אפילו מבחנים שהצלחתי לעבור. אבל לסיים כהלכה עונת מבחנים שלמה אחת? זה פשוט לא קרה.

חמש שעות מול המחשב בריכוז מופלא

בפעם הראשונה הפסיכיאטר נתן לי את הריטלין ל"ניסוי". הייתי כבר שבעה חודשים אחרי תחילת פרויקט כתיבה שהבטחתי ללקוח ש"יהיה מוכן תוך שבועיים" – ולא הצלחתי לזוז עם הטקסט מילימטר. הרבה טלפונים כועסים מצידו, המון התפתלויות והתנצלויות מצידי, תסכול גדול.

הפסיכיאטר ביקש ממני לקחת את הכדור, ואחרי חצי שעה (שזה הזמן שלוקח לכדור להתחיל להשפיע), לשבת מול המחשב ולהתחיל לעבוד על הפרויקט.

"תנסה לעבוד כמה שיותר זמן", הוא הורה לי, "ותכתוב כל פעם בצד את השעה שבה קמת מהשולחן".

למחרת אספתי את הכדורים מבית המרקחת עם המרשם שנתן לי. נטלתי אחד מהם, המתנתי כפי שאמר, וישבתי לעבוד. כתבתי עמוד אחד, ועוד עמוד ואחריו עוד אחד ועוד אחד ואז עוד כמה. כשבאתי לקום מהשולחן, הסתכלתי על השעון והוכיתי בתדהמה: חמש שעות תמימות – בלי שום הסחת דעת, ואפילו בלי ששמתי לב לזמן שחלף.

זה אולי נשמע טריוויאלי למישהו שאין לו הפרעת קשב, אבל קשה להפריז בגודל ההישג. תארו לכם גלולה שנכה בכסא גלגלים לוקח, ומייד אחרי שהיא מתחילה להשפיע - הוא פשוט יכול לקום ולהתחיל ללכת על שתי רגליו. זה באמת משהו מדהים ובלתי נתפס. כך הרגשתי אחרי ההתנסות הראשונה שלי עם ריטלין.

במשך שנים התמודדתי עם המוני קשיים, שכאילו נראים טריוויאליים – אבל אף פעם לא ממש הצלחתי להתגבר עליהם באמת. בנוסף לכל התסכולים

שהם גרמו לי, גם לא הפסקתי לחטוף על הראש מכולם ("למה אתה כל הזמן מאחר??", "אתה כזה עצלן", "מתי כבר תתבגר??") – למרות שמבחינתי עשיתי את המקסימום, ובאמת כוונותיי היו טהורות.

עכשיו, עם ריטלין בהישג יד, ובניגוד לשירלי, בלי שום תופעת לוואי, אני סוף-סוף יכול להתחיל להתקדם, ולהיות קצת פחות "בלתי ממומש". בדיוק כשם שחולי סוכרת מזריקים אינסולין – כך אני נוטל את הכדור הפסיכיאטרי שלי, 10 מ"ג קטנטנים של ריכוז, ויכול לבצע משימות יומיומיות טריוויאליות, שבעבר פשוט לא היו בהישג יד מבחינתי.

הפרעת קשב וריכוז היא ממש לא הפגם המולד הכי נוראי שאפשר לחשוב עליו, אבל היא בהחלט עושה את החיים, המורכבים גם ככה, למסובכים טיפה יותר.

ריטלין הוא ללא ספק הדרך שלי להפוך את הלימונים שנתנו לי החיים - ללימונדה, ואפילו די טעימה. זה כמובן לא אומר שהכדור מתאים לכל אחד שרוצה להכניס סדר לחייו. אצלי זה כן עבד.