סודה של ירושלים

במקום פתיחה

ראש הממשלה נאם בטקס המרכזי של יום ירושלים, והדגיש כי "בירת ישראל לא תחזור להיות חצויה".

פרשת השבוע

זה היה ברור לי כבר כנער צעיר שהקולות האלה יגיעו. היה לי ברור שאחדותה של ירושלים שתוארה תמיד כקונצנזוס, תפסיק להיות כזאת.

הסיבה לכך היא שירושלים מייצגת את המרכיב הסודי, הפנימי שבקיום היהודי. אפשר לתאר את הזהות הזאת בכל כך הרבה צורות. אפשר לדבר על הדת, השפה, התרבות וההיסטוריה. אבל מאחורי כל המרכיבים הגלויים הללו, הפתוחים למחקר, תיעוד ותצפית. יש מרכיב סודי, פנימי לא מפוענח.

המרכיב הזה בא לידי ביטוי למשל באנטישמיות כלפי העם הזה, בלי קשר לרמת העושר-עוני שלו, הדתיות, המראה, הנאמנות והשד יודע מה, שלו, הסוד הזה איננו מפוענח.

סוד ההשתמרות שלו על אף כל הפוגרומים, ההשמדות והשנאה היוקדת.

סוד התחייה המחודשת שלו לאחר אלפיים שנות גלות ושואה שכילתה שליש ממנו. הסוד הזה מגולם בירושלים. מה יש בה בירושלים? האם היא רק "עיר נהדרת לבקר בה" כפי שכותב בני ציפר, זה הכל? העיר שעליה נלחמים ומקיזים דם מאות בשנים. עיר שכל אחד רוצה בה חלק? היא רק עיר שרצוי שתהיה "קצת כמו ברלין"? האם חושיו התרבותיים המעודנים אינם חשים שיש בה יותר מזה?

בשביל מליארדי אנשים בעולם ירושלים היא סוג של מהות רוחנית. בשביל העם היהודי היא סוג של נקודת מפגש גיאוגראפית, קונקרטית עם האלוקי, הנשגב. היא מהות הקיום הרוחני שלו.

מאז שאני נער היה לי ברור שמי שלא נפתח למימדים הרוחניים-הדתיים לא יבין את סודה של ירושלים. זה היה עניין של זמן, עד שזה יבוא לידי ביטוי. אבל מה שמדהים אותי, זה שאנשי התרבות האמיתיים, הפתוחים לכל ניואנס של ניסוח שהעין המצויה לא הבחינה בקיומו, שבב ביטוי שהאוזן הרגילה איננה שומעת אותו בכלל, כתם צבע בלתי מורגש לעין הרגילה לבחון את העיצוב הקרמי שבאמבטיה, מדהים אותי שהם אינם נפתחים אל המימדים האלוקיים שבמציאות. אינני מצפה שהם יהיו דתיים, מאמינים. הם יכולים להיות כופרים גמורים, לא על זה אני מדבר. אני מדבר על האטימות כלפי התופעה. האהבה לירושלים נתפסת "צרחנית" והיא מתוארת בלשונו של ציפר כ"אהבה מזוייפת". איש תרבות אמיתי מאופיין בכבוד שהוא רוחש כלפי תופעות אנושיות אותנטיות. גם אם הוא לא חלק מהם.

פרופ' גרשום שלום, חוקר הקבלה הדגול, לא היה איש דתי. אבל היה לו כבוד ואת שנותיו הוא הקדיש למחקר הקבלה. וכן הלאה דוגמאות למכביר. איש תרבות מזויף, הוא זה שנותן לטעם האישי שלו, ולמערכת הערכים שלו , לעוור לו את המבט, לאטום את אוזניו, לסגור את ליבו, כלפי השונה, האחר. וכך ברלין המעטירה בירת הרייך העמוסה באימי השנאה והגזענות הרצחנית היא מליאת ציוצי ציפורים, אך היא מרוקנת, בתודעת איש התרבות מרוחות רפאים של מליוני נרצחים על ידי רוצחים שאת השראתם הם קיבלו מהעיר הירוקה והשליווה הזו.

סודה של ירושלים איננו פתוח רק לדתיים, ממש לא. אבל סודה של ירושלים פתוח דווקא לדורשי אלוקים. הכותל המערבי יכול להיות סתם קיר הרודיאני מרשים, הר הבית סתם גבעה מסולעת, לא גבוהה מדי ולא מרשימה מידי, עם מונומנטים איסלאמיים מרשימים. אך הכותל המערבי והר הבית מהווים למי שדרישת אלוקים שבלבבו - שער לשמיים.

שני מימדי קיום יש לעם שלנו – גלוי וסמוי. פרשת השבוע שלנו מתארת זאת בצורה של בינוי ערים:

"אִישׁ עַל דִּגְלוֹ

בְאותות לְבֵית אֲבותָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

מִנֶּגֶד סָבִיב לְאוהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ" (במדבר פרק ב ב)

בעברית פשוטה,

בני ישראל, בנו את המאהלים שלהם מחולקים לשבטים שבטים. לכל אחד דגל וסימן (אות). זה המימד הגלוי של הקיום. קיום פוליטי, מאורגן, ארצי מאד. אף המיוחד הוא שהקיום הארצי מכוון ופונה אל "אוהל מועד" המקדש שבמרכזו. הנס האמיתי שלנו, שבליבו של העם היהודי, פועם לב יהודי, עמוק ורגיש. הלב הזה הוא בלתי תלוי במעטפת ההתנהגותית, העדתית, והתרבותית של היהודי. הלב הזה הוא הקשר שלנו לירושלים. כל מי שינסה לצקת את הלב הזה לטיעונים לוגיים, סופו מפח נפש. אך מי שאטם את ליבו היהודי, לא יבין, לא יבין את ירושלים. ולא חשוב מי, איך, ובאיזו צורה תנסו להסביר לו.

פסוקו של שבוע

"וּבִנְסוע הַמִּשְׁכָּן יוֹרִידוּ אותוֹ הַלְוִייִּם ,

וּבַחֲנות הַמִּשְׁכָּן יָקִימוּ אותוֹ הַלְוִיּיִם

וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת" (במדבר פרק א נא)

הקודש (המבוטא ב'אהל מועד') מאיר לאנשים הסובבים אותו את חייהם היום יומיים. אבל אל להם לקרב אליו, שלא יכבו את עדינותו בידיהם הגסות. הלווים בידיהם העדינות, יפרקו וירכיבו את המשכן ביראה ובאהבה. אך הזרים הסובבים אותו, יביטו אליו ממרחק מספיק, מרחק המאפשר את קירבת הנפש אל האור.