לשפר את החינוך גם בלי כסף

צלצול. המחנך נכנס לכיתה לשיעור חברה, מצויד בהפעלה ערכית וחשובה שעמל עליה אמש עד שעות מאוחרות. מה קורה בכיתה? לא הרבה, תודה שהתעניינתם. כמה תלמידים עסוקים בדיון בענייני דיומא, חלק עוד לא סיימו את הכריך ועוד כמה לא טרחו להגיע לכיתה. אחרי הכל, הצלצול הוא בשבילם.

מה יכול המורה לעשות? יתכבד וירים את קולו עד שיגבר על קולותיהם של 40 תלמידיו והם יואילו בטובם להבחין בו. אם יבחינו, תישאל השאלה: האם הפנימו? כלומר, האם ישתתקו? האם ישבו במקומותיהם?

לאחר שעברנו את השלב הראשון, רוצים להתחיל ללמד. רגע... יש מאחרים. למה?

למה לא? אם אפשר לאחר למה לא לנצל עוד כמה דקות להפסקה? אז אולי נשאיר אותו בחוץ, את המאחר החצוף? אסור. למה? כי הוא בטח יחליק על בננה, ואז הוריו יתבעו את המורה שלא נתן לו להיכנס לשיעור ולהתחנך כיאות.

משחלפו דקות ארוכות ויקרות משיעור החברה (השעה היחידה שהמחנך רואה את כיתתו כולה), עליו לגשת למלאכת החינוך והערכים. רגע! אישורים לטיול השנתי הבאתם? ובשבוע הבא יש אסיפת הורים. שכל תלמיד יגיד לי מתי ההורים שלו יכולים להגיע. מה קורה עכשיו? 40 ידיים נכנסות לכיס, שולפות את הסלולרי החדיש, וכל תלמיד מנהל מקח וממכר בין המורה להורה על שעת ההגעה. ו... הופ. צלצול. נגמר השיעור. לא נורא. נחנך את ילדינו בשבוע הבא.

הבעיה העיקרית פה היא לא כסף. למערכת החינוך חסר כסף, כמו שלכולנו חסר כסף. תמיד. העניין הוא שחינוך טוב אפשר לעשות גם עם מעט מאוד אמצעים. כסף אמנם יכול לשפר את המצב בחלק מגזרות המלחמה היומיומית של המורה בכיתה, אבל לא יפתור את בעיות היסוד של מערכת החינוך.

גם ללא הסכמת האוצר, אפשר להוביל לשינוי מהותי באופן הלמידה. 

עבודה מסודרת

מחנך בתיכון מקבל שכר עבור ארבע שעות עבודה בשבוע עם הכיתה שלו, מתוכן רק שעתיים הן שעות של פעילות מוגדרת. השעתיים האחרות: "סידורים". אמנם יש כאלה הרבה, אך עבודה זו אינה מתוחמת לא בלוחות זמנים ולא בתפוקה ממשית. אם תוגדר למורה "שעת סידורים" בכיתה, בנוסף לשיעור חברה, הוא לא יבזבז את השעה היחידה שיש לו בכיתה על "סידורים" לא מוגדרים, והשעה תהפוך לאפקטיבית ולמעשה חינוכי של ממש.

חובת התלמיד - אווירה לימודית

כל תלמיד יודע לשנן את זכויותיו. אסור להוציא את התלמיד המפריע מהכיתה ביוזמתך, גם אם הוא לא מאפשר לשאר ללמוד, אבל מצד שני, אם הוא החליט שהוא "צריך ללכת לשירותים", אתה חייב לאפשר לו, שהרי לא יתכן מצב "נוראי" שבו תלמיד מתאפק חצי שעה. כך, בחסות הדמוקרטיה ובשם זכויות התלמיד, הבלאגן בכיתה חוגג. למעשה, הוראה היא מרכיב חלקי בלבד עבור מורה, וחמור מכך: אין לו כלים להתמודד עם בעיות המשמעת.

אם דמוקרטיה – אז עד הסוף: עם הזכויות באות החובות, ובראש ובראשונה החובה של כל תלמיד לאפשר סביבת לימודים תקינה לחבריו. ואם "לא מתאים לו" – הוא לא מתאים לנו.

החלוקה הקלאסית לכיתות בתיכון (ספרותית, כיתת כימיה) עברה לעולם שכולו טוב בשם הדמוקרטיה, כמובן. ליתר דיוק, בשם השוויון. לא נעים להגיד לילד שהוא בכיתה ספרותית, למשל. "הוא ירגיש נחות". מה נעשה? נערבב את כולם וניצור כיתות "שוויוניות", בלי הבדלי רמות.

התוצאה? כיתות הטרוגניות שבהן המורה צריך לכוון למכנה הנמוך ביותר כדי שכווווווווולם יבינו. למה זה רע? כי בפועל כולם נפגעים. לחלשים והמתקשים לא מקבלים מענה, והחזקים משתעממים.

החלוקה הישנה, על פי רמות לימוד, תספק לכל תלמיד שיעור ברמה המתאימה לו, והמורה יוכל להתאים לכל כיתה שיטת הוראה המתאימה לה, ובכך לשפר את הישגי התלמידים.

אין ספק כי שעות הוראה הן המשאב העיקרי במערכת, והן חסרות תמיד. אבל מה עושים עם השעות שכבר יש? עד לפני עשור, כל תלמיד נדרש לעמוד בבחינת בגרות אחת ברמה מוגברת של 5 יחידות. היו כמובן חריגים: בתיכון בו למדתי הייתה כיתת מחוננים. להם הייתה "פריבילגיה": ללמוד שני מקצועות מוגברים.

והיום? כל תלמידי ישראל מחוננים. כל תלמיד תיכון בכיתה עיונית נדרש ללמוד שני מקצועות מוגברים, זאת למרות שעל מנת לקבל תעודת בגרות עדיין נדרש התלמיד למינימום של מקצוע מוגבר אחד בלבד. זהו בזבוז נורא של שעות הוראה. ניתן לחזור למודל של מקצוע מוגבר אחד, וכך לפנות אלפי שעות הוראה לטובת המקצועות הקשים, שלא לומר החשובים יותר.

קובי לוי, דוקטורנט למדעי המדינה באונ' בר-אילן, מורה לאזרחות ורכז שכבה בבי"ס תיכון