חוק הנכבה: לא חכם ולא צודק

הכנסת תדון השבוע בקריאה הטרומית להצעת חוק, לפיה קיום אירוע שמטרתו לציין את יום העצמאות כיום של עצב או אבל יהווה עבירה פלילית שעונשה עד שלוש שנות מאסר.

ההצעה זכתה לתמיכה של 11 משרי הממשלה. קשה להאמין. זו הצעת חוק אומללה. היא מהווה מיחזור של הצעות חוק פרטיות קודמות שמעולם לא זכו לדיון ציבורי, וחבל. כי זו הצעה מקוממת, לא צודקת ולא חכמה. יש בה זיהוי שגוי של בעיה מרכזית בחיינו הציבוריים, והצעה להתמודד עימה בכלי הפחות מתאים שניתן להעלות על הדעת.

העובדה שהיום בו חוגג הרוב היהודי במדינת ישראל את ראשית עצמאותו המדינית המתחדשת במדינתו, הוא אותו יום עצמו המסמל בעיני חלק מבני המיעוט הפלסטיני בישראל את יום "אסונם" (הנכבה) - זו עובדת יסוד של חיינו כאן. שום חוק שבעולם לא יוכל לשנות אותה.

צריך להזכיר כי בניגוד לעמדה הפלסטינית המקובלת, זה לא היה חייב להיות כך. היום הזה יכול היה להיות יום החגיגה המשותפת של יהודים ושל פלסטינים לציון הקמתן של מדינות הלאום שלהן, החיות בשלום ובשיתוף פעולה כלכלי זו לצד זו. אבל בפועל, הפלסטינים יצאו למלחמה נגד החלטת החלוקה, ותוצאתה של אותה מלחמה היא העובדה שמדינת ישראל קמה על חורבות החברה הפלסטינית בשטחה, כי פלסטינים רבים הפכו פליטים, וכי מדינה פלסטינית עדיין לא הוקמה.

עצב ואבל הם רגשות טבעיים אצל בני אומה שכך אירע לה, גם אם גם לה עצמה יש חלק בכך. אבל השאלה האמיתית שיש להפנות כלפינו וכלפי הפלסטינים אזרחי המדינה היא איך מתמודדים עם המצב ההיסטורי הזה. אסור להכחיש את ההיסטוריה. קל וחומר שאסור ולא מועיל לאסור אותה בחוק. האתגר המשותף הוא ההתמודדות איתה.

הצעת החוק הזו מבטאת את ההתמודדות הגרועה ביותר. היא אינה מתמודדת כלל עם נתוני הרקע ועם המציאות המדינית. ובאופן מפתיע היא עוסקת בהשתקת ביטוי של צער ואבל ואינה מתייחסת לעובדה כי לעתים קרובות יש באירועים הלאומיים של יום הנכבה ביטויים של כעס, התרסה, הטלת אשמה וקריאות לעשיית צדק שיבטל את העוול שנטען עליו, העולים לעתים כדי הסתה לפעולה אלימה נגד המדינה ואף שלילה של זכותה להתקיים. מתלווים אליהם לעתים שריפת דגלי המדינה וקריאות הזדהות עם אויביה. כך ביום העצמאות וכך בימים אחרים.

התנהגות כזו עלולה להיות הפרת חוק של חוקים קיימים, החלים בכל ימות השנה. וזו עובדה חשובה. למרות זאת, לא נכון למהר לעשות בהם שימוש. דחוף יותר לבחון איך מתייחסים בני הרוב היהודי ובני המיעוט הפלסטיני בישראל אל עתידם בישראל ובאזור. כאן יש שאלות חשובות ודוחקות, שצריכות להיות מופנות לשני הצדדים: איך שומרים על מודעות לעבר אך פועלים ביחד לבנות כאן עתיד אזרחי, שבו יהודים וערבים יוכלו ליהנות מעצמאות ומחירות אלה לצד אלה? הכחשת העבר ודאי אינה ראויה, אבל כך גם לא הימנעות מקבלת אחריות לגביו, והצגת פתרונות לעתיד שאינם שוללים גם את זכותם של יהודים להגדרה עצמית ב(חלק מ) מולדתם.

החוק הזה אינו מקדם בירור נחוץ זה. ליהפך. הוא מאפשר להתקוממות טבעית ונכונה נגד איסור פלילי טיפשי ומיותר לטשטש אותו. חשוב להוריד את ההצעה הזו מסדר היום לאלתר – אבל להשאיר על סדר היום את הנושא הרחב יותר.

פרופ' רות גביזון היא הנשיאה של מרכז מציל"ה – מרכז למחשבה ציונית, יהודית, ליברלית והומניסטית