ההתנתקות. של בתי הדין הרבניים

אילו רות המואביה הייתה מגיעה לבית דין רבני בישראל, מעטים היו סיכוייה להתגייר. גויה שרוצה להתגייר? אחרי שהתחתנה שלא כדין עם יהודי, התאלמנה ממנו וכעת נושאת עיניה לאחד נוסף.

גם אנשי בית לחם בימי רות לא מיהרו להסכים עם גיורה. אך בועז השיב: "עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית". אבחנה מיגדרית זו היטיבה עם רות והיא התקבלה לחיק היהדות. אך גם מספר דורות לאחר מכן לחש דואג (האדומי דווקא) באוזן שאול: דוד זה שהכה את גלית – בכלל לא בטוח שהוא יהודי כהלכה.

שאלות הגיור מלוות את העם היהודי מזה אלפי שנים. גם כאשר הגיור הלכתי, יהיו שיזכירו ש"קשים גרים לישראל כספחת". היהדות אינה ששה לקבל גרים. אך יש נסיבות בהם חובה לחשוב אחרת, ואנו חיים בזמן שכזה. בשנות ה-90 התחולל הבלתי יאומן כאשר למעלה ממיליון איש שנדמה היה שאבדו לנצח, עלו לארץ והרימו תרומה לביטחונה, לשגשוגה ולרווחתה. עליה זו לאחר שלושה דורות של ניתוק מאחרי מסך הברזל, הביאה בכנפיה גם סוגיות המחייבות פתרון. אחת מהן היא הגיור של אלו שהוריהם או הורי הוריהם נישאו בנישואי תערובת. בל נשכח שקשרי נישואין אלו התרחשו בשנים האפלות בהן המשטר הקומוניסטי חצץ לא רק בינם לבין העולם החופשי, אלא גם בינם לבין דתם ומורשתם.

איפה היצירתיות?

קרוב לעשרים שנה כולנו יחד. בבתי הספר, בצבא, בלימודים, בעולם העבודה וגם - רוצים להתחתן. רבים מבקשים להתגייר, להעניק לילדיהם זהות יהודית ולהיות חלק מהעם עימו קשרו את גורלם. אך - לא ניתן להתעלם מהקשיים העומדים בפני קבלתם ליהדות. חלקם אינו נכון לקבל עול תרי"ג מצוות. היהדות היא בראש ובראשונה דת אשר הכניסה לשורותיה מחייבת הכרה באל ובתורתו. מאידך אנו מחויבים למתן פתרון לבעיה אקוטית זו. בבעיות סבוכות, לא ניתן להצביע על פתרון קסמים. הנכון הוא טיפול פרטני בכל מקרה ורצון עז להביא לפתרונו. ההלכה היהודית משך אלפי שנות פעילותה הוכיחה כושר יצירתי פורץ דרך בבעיות הלכתיות שחייבו פתרון, והכילה שיקולים אנושיים וחברתיים במשוואה ההלכתית עצמה. תנאי הכרחי למציאת פתרון הוא ההבנה בקרב פוסקי ההלכה, שהמדובר בסוגיה שיש חשיבות חברתית לפתרונה.

לצורך ייעולו של הגיור הוקמו בתי דין מיוחדים לגיור העושים כל מאמץ לטפל בנושא חשוב זה. ברם, פעולתם של אלו נבלמת במידה רבה בעקבות פסיקות נוגדות של בתי הרבניים כאשר תוקף גיורים אלו מגיע להכרעתם. 

וכאן חוזר ועולה הרכב בתי הדין הרבניים. נראה, כי בהרכבם האנושי הנוכחי בתי הדין אינם רואים את הכורח הלאומי והצורך החיוני במתן מענה. בחלק לא קטן מבתי הדין קיים רוב מוצק לדיינים לא-ציונים.

כאשר גישה זו כלפי המדינה מצטרפת לשמרנות החרדית, התוצאה היא נוקשות חסרת פשרות. וכך, או שיש המוותרים על הגיור או שיש הפונים למסגרות אחרות. כחלק מהמקח וממכר הקואליציוני בעשורים האחרונים הופקרו בתי הדין לסקטור החרדי, ללא שנבחנו ההשלכות ארוכות הטווח. בתי הדין נשלטים כיום על ידי דיינים שברובם מנותקים מהחברה הישראלית. מנגד חלקם של הדיינים הדתיים-לאומיים יורד בהתמדה, ועימם נעלמת הנכונות לפעול למציאת פתרון הלכתי לסוגיית הגיור. התוצאה תהיה יצירת רשימות שחורות של פסולי חיתון, יצירת שני עמים, וכאב לאלפי צעירים ומשפחותיהם.

יש להתעשת ולהחזיר את בתי הדין לידי המדינה שהקימה אותם, הסמיכה אותם ומממנת אותם. אך האחריות אינה רק של הממסד. רבים יכולים לסייע על ידי ליווי של גר/גיורת. נעמי לא היתה בעלת תפקיד ממלכתי, אלא להיפך – אלמנה ושכולה שנדחתה מחברת בית לחם. ובכל זאת, היא ידעה לקרב את מי שהפכה להיות אם שושלת המלכים הנצחית של עם ישראל. אם יש לקח שעל כולנו לקחת ממגילת רות, זהו הלקח.