מיומנו של אנרכיסט סמוי

כן, אני עם חולצה כחולה, עם עניבה וחליפה, תראו אותי בכל פינה בבית קפה או בר תל-אביבי, שותה ויסקי או לפעמים עראק, תלוי איזה קריזה יש לי. וגם אותי הכותרות לא עוצרות מלנסות ולהפתיע, תמיד צפון קוריאה תשגר טיל נוסף, גופות מגדות התודעה צפות ועולות, ואיתן האנרכיזם שלי.

ולענייננו, שעת לילה מאוחרת אחרי פיצה משובחת, מנסה להניח את ראשי החבוט והמחובט מכל העמל, משלל המחשבות, כשמבעד לחלון מתחילות להישמע, בביטחון הולך וגובר, נקישות של בולדוזרים באדמה בתולה. סוגר את החלון וחושב, למה? למה, למה בחגיגות מאה שנה לתל-אביב, מר רון חולדאי לא נותן לתושבי פלורנטין לישון? אחרי שלושה סיבובים על הכר, ניגש באוטומט למחשב. מחפש היכן לגלוש. ידידכם הנאמן קורא חדשות כמוכם, ומתחבט בשאלה מה אמת ומה לא. הכל הפך תוכן שיווקי, לך תדע מה יקרה. מי עיתונאי ומי בלוגר, מי סלב ומי כוכב נופל? ומי שורד מבין שניהם? תקופת הריאליטי.

עשרות בימאים ותסריטאים יושבים ב"קפה תמר", מתוסכלים עם עט ודף, מחכים לאיזו מלצרית שתזרוק עליהם בורקס בחינם, או איזה כוס קפה על חשבון הבית. "תקופה קשה", הם אומרים, ריאליטי קוראים לזה. ובמסכי הפלזמה בבתים מרצד שוב כוכב נולד, כמה ניתן למחזר אגו? אי אפשר להמשיך ולרכוב על הסוס לנצח, הוא מתעייף. כמה  כוכב נולד שבע, תארו לעצמכם, כמה כוכבים אפשר באמת לייצר? כדי להבין את השאלה נחשוב שנייה מה זה להיות אמן. לחפש דרך, סגנון, לעבור מסע של חניכה אישית, רגשית, חברתית וציבורית, כדי להביע בסוף משהו משמעותי, שינצנץ.

יוצרים ואמנים יושבים ארבע שנים ללמוד אמנות, ולאחר-מכן נודדים שבע שנים ברעב מגלריה לגלריה, משלמים ואומרים תודה כשמציגים אותם. ואז אחרי 15 שנה, מישהו אומר שהוא קונה את העבודה שלהם באלף דולר. אז תגידו לי אתם, האם אמן יכול להיוולד או שהוא אפילו לא בחר בזה?  

פלורנטין 1927-2009, הבולדוזרים כבר כאן. צילום: global art village

שאלתם את עצמכם אם אתם בכלל שולטים בחיים שלכם?

הקדיחות ברחוב נמשכות ואיתן גם אלו בראש. הלמניה, על מה נהיה, וההלמניה חופרת כל הלילה, האנרכיסט הסמוי לא נרדם. אז יש לנו ראש ממשלה יד שניה במצב בינוני, ואובמה, ספק ברק ספק חוסיין, לכו תדעו מה קורה שם. קטונתי מלהשיא עצות לאיש החזק בעולם, אבל באמת חוסיין, תירגע, לא משתחווים לפני מלך סעודיה, אני אומר לך את זה בתור יהודי גאה, תכל'ס. בכל מקרה, תרמו חמישה דולר לאובמה, הוא עוד יגיע רחוק, והוא הגיע. מה זה מלמד אותנו? רשתות חברתיות. למה הן כל-כך מצליחות? בגלל שאנחנו אנשים בודדים ופחדנים? בגלל שאנחנו רוצים להשיג הכל כאן ועכשיו? ואין מרחק בין עכבר לעכבר, בין קשר לקשר, מחזיקים ארבע-חמש בחורות במקביל באון ליין, לראות מה יותר אטרקטיבי, מה זה נראה לכם, שוק?

אלו החיים בעולם הווירטואלי. כמה פעמים שאלתם את עצמכם האם אני יכול לחיות בלי סלולרי? האם אני יכול לחיות בלי להיכנס למייל פעם ביום, האם אני יכול לחיות בלי חדשות? בלי פייסבוק? חיינו טוב לפני כן, היו הרבה פחות דרכים להיות מוטרד. קרה לכם שאחרי מאמץ ותיאומים אתם פוגשים חברים מהצבא, באמת נורא שמחים לראות אותם, אבל בתוך חמש דקות כולם פורשים לשיחה פרטית בנייד. לא נפגשנו שלוש שנים, וכולנו בטלפון באס.אם.אס, בבלאקברי, במייל?

והמדיה עושה מזה כסף. כל פיפס קטן שאתם לוחצים שם, כל רצון שלכם להתאהב בבחורה

ולהרשים אותה, לזרוק עליה רינגטונים, לארגן אותה באס.אם.אסים מגניבים, להתקשר אליה. כל התקשורת הזאת עולה הון תועפות. שאלתם את עצמכם האם אתם בכלל שולטים בחיים שלכם? האם אתם שולטים בדעה שלכם, חשבתם על זה שהעיתונאים הם אלו שמספקים לכם את המציאות?

אז דעו, טור זה עוסק בהסתה תודעתית, אך לא מרד. כי המרד איננו רצוי. למרד אין תקציב והוא גם לא ממש הועיל לאורך ההיסטוריה. אנרכיזם סמוי משמעו שבתוך כל אחד ואחד מאיתנו יש אנריכסט צף, כזה קטן שכועס. על דברים קטנים, על דברים גדולים, על דברים מעצבנים, על עוול. על מישהו שעקף אתכם בתור בקופת-חולים, אתם יודעים, על חוסר הצדק שקיים בעולם. אנחנו חיים במדינה מדהימה, אך עם זאת יש הרבה הרבה הרבה הרבה אנרכיסטים סמויים שסותמים את הפה.  

אניח לי כרית על הראש בשאיפה לשקט מבחוץ ומבפנים, ואולי עוד אצליח לישון קצת הלילה. אני את שלי להפעם אמרתי.

ואתם, אם יש לכם מה להגיד, תגידו, כן אנחנו יכולים.

שלכם,

האנרכיסט הסמוי

• יש לכם מה להוסיף? שלחו anarchistsamuy@gmail.com