מפלצת התהילה
מעולם לא נראה על המסך הביתי שלנו איש רעב לאהבה כמו דודו טופז, וייתכן שלא ידע כיצד פורשים בחן מהזירה הקשה והמתגמלת הזאת. אריאנה מלמד על בדרן תחת חקירה
אבל החקירה שבה הוא ודאי מסייע למשטרה לרדת לשורש האמת היא מן המדווחות והמדוברות ביותר בתקשורת, בלי כל קשר לחומרת הפגיעה באבי ניר או שירה מרגלית: שודדי קשישים, בריוני כדורגל ותוקפים אלימים מכל הסוגים ודאי לא נתקלו בעת האחרונה בחריצות משטרתית כה מרשימה ובכותרות ראשיות. גם לפשע יש רייטינג, ועכשיו דודו טופז חש זאת על גופו ממש.
עוד בפרשת טופז:
- תקיפת אנשי התקשורת: דודו טופז נעצר וייחקר
- היסטוריה של אלימות: מפסגת הרייטינג לבית המעצר
- הקולגות מגיבים: "זה יותר מכל טלנובלה דמיונית"
מחיר התהילה קצרת המועד של אנשים כטופז הוא בדיוק זה: ברגע הלא נכון, הילתה הזוהרת של דמות ציבורית, שהתפרנסה בין היתר מרחשי הלב החיוביים שהציבור הפנה לעברה, תפעל נגדם. במובן הזה, אין הבדל גדול בין אסי דיין לשר גונן שגב, בין אריה דרעי לפליקס חלפון. ולא שכחנו את משה קצב, כמובן.
טופז. השבוע בצילומים לסרט דוקומנטרי על חייו (צילום: אלירן אביטל)
כולם חיו באור הזרקורים מבחירתם החופשית, כולם חוו בתורם את המקבילה האמיתית של הנורה האחת המשתלשלת בסרטים מתקרת חדר חקירות, ותחתיה כבר אין איפור מחמיא, אין מחיאות כפיים ולא עוברים לפרסומות, לאליפות או להרכבת ממשלות.
אבל כשהם מצויים מתחת לאור המיטיב והמלטף, כשפסקול חייהם הוא מחיאות כפיים קצובות וקריאה בשמם מפי אלפים שאינם מכירים, יש אנשים שמאמינים כי כל זה הוא שלהם בזכות ונועד להיות כזה לנצח, ויש כאלה שסבורים כי עצם תרומתם לתרבות הישראלית מזכה אותם ביחס סלחני יותר משל בני תמותה רגילים. זו מפלצת התהילה שהתנחלה בראשיהם, זו הפרעה כזאת או אחרת באישיותם, או אולי טבעו של עולם: גם כשנזכור שדודו טופז הוא רק נחקר ובהחלט זכאי לחזקת החפות כמו כל אחד, צריך לומר שהוא היה שותף לשתי האשליות האלה גם יחד.
הפריים טיים הוא רק תחנה
מעולם לא נראה על המסך הביתי שלנו איש רעב לאהבה כמוהו. כל כך רעב עד שהרשה לעצמו לנגוס בזרועה של אורחת, להיות מעורב יותר מפעם אחת במעשים שהתפרשו כהטרדה מינית, ללעוג לנשים באשר הן נשים ולבצע מניפולציות מגלומניות באנשים ששיחרו לפתח התוכניות שלו, רעבים כמוהו אבל נטולי כוח.
כדי להיות שם, על הבמה של טופז, אנשים השקיעו את עצמם במיכלי ג'וקים והפעילו את בלוטות הוידויים שלהם עד קבס, עד זרא, עד שאפילו לאחרוני המכורים נמאס.
טופז סירב לקבל את גזירת הגורל המשותפת לחובבי הזרקורים, לג'אנקיז של
ההתעניינות הציבורית. ייתכן שלא ידע כיצד פורשים בחן מהזירה הקשה והמתגמלת הזאת, ייתכן שלא יכול היה לפרוש. פה ושם עוד הבליח בתודעה הציבורית, אבל כבר בעיקר כמי שהיה פעם, לא כיישות שהעניין בה מגיע לרמות של פריים טיים. שנרחם עליו בשל כך? אני מתקשה למצוא סיבה מניחה את הדעת. ספורטאים מהוללים פורשים בגיל 30, תהילתם של פיזיקאים רציניים תימשך גם אחרי מותם, ופריים טיים הוא לכל היותר תחנה אחת בחיים.
עכשיו, מתחת לאורה של מנורה הדמיונית ההיא, יחוש גם טופז את דקירתה הכואבת של חרב הפיפיות. כל חטאי העבר יצוצו מהארכיונים. האם לא תקף את מאיר שניצר ושבר את משקפיו? האם לא חבט במילים בכל מבקריו? והנשיכה ההיא, מה היא אומרת?
אבל צריך לזכור שהוא נחקר ורק נחקר. התקשורת המקומית מהירה מכל אחיותיה בעולם המערבי לחרוץ את דינו של אדם שלא הואשם בדבר, ודאי לא הורשע. אולי המקרה של טופז צריך להיות סוג של תמרור אזהרה: נשך, שבר, אולי הטריד, ודאי נחקר – וזה הכל, עד שנדע יותר. האם נוכל להתאפק?
