מי סירס את התיאוריה שלי?
הם ניסו להסביר לו שהם מאוד מודעים לעצמם, משתדלים לא להעביר את החרדות שלהם לילדים, שהקטנים מאוד זקוקים להם... אבל זיגמונד רצה לדעת רק דבר אחד: אתם מקיימים יחסי מין? הפסיכולוג גיל ונטורה מארגן למשפחת ישראלי פגישה אישית עם פרויד
הלחישה של דני היתה חצי מופתעת, חצי מבוהלת. "אורית, תגיעי לכאן. עכשיו", היא שעטה במסדרון "דני, אתה מסתיר אותו. מי זה לעזא..."
התדהמה שלה היתה אותנטית לגמרי. "זה לא יכול להיות. לא יכול להיות שזה הוא. הוא לא מת כבר איזה מאה שנה?"
דני חנק את קולו. "אולי הוא מת, אבל הוא אשכרה עכשיו בדלת שלנו".
הדמות המזוקנת ונשואת הפנים רטנה: "בוינה לא היו נותנים לאורח לחכות כל כך הרבה. עד שתעבדו את הקונפליקטים שלכם, אכנס פנימה, ברשותכם". הוא הפקיד כרטיס ביקור קטן ומצהיב בידיו הרועדות של דני, שהצהיר בלטינית מסתלסלת: זיגמונד פרויד, רופא.
מה עדיף - סיגריה או תוקפנות?
אורית עשתה מאמץ נואל להזיז כמה כריות על הספה, אבל פרויד התיישב על הכורסה המאובקת. "אדוני רוצה משהו?" שאלה. "תודה, פראו ישראלי. אני חושש שהמוות שלי כמעט ולא פגע לי בתאבון. יש לכם איזה שטרודל נורמלי?" עיניו החכמות קלטו את מצוקתה. "עזבי, עזבי, רק תביאי לי מאפרה". הוא פיטם את המקטרת בתנועות מיומנות. שוב הבחין במבוכתם. "שניכם הפסקתם לעשן. אני מבין. אנשי העידן החדש..."
דני התערב, שש אלי קרב: "תראה , ד"ר פרויד, אני חייב לומר שאני מתפלא עליך. דווקא אתה אינך מסוגל להניח לקיבעון אורלי כל כך מזיק?"
פרויד חייך: "חמוד שלי, לפני שאתה מוריד את התיאוריה שלי לזנות שטחית, תחשוב טוב איזה מנגנון הגנה אוראלי עדיף – לפלוט כמה ענני עשן לאטמוספירה או לעסוק בהערות עוקצניות וציניות בלתי פוסקות לאישתך. אל תשכח, יקירי, פה מלוכלך הוא בעצמו סוג של תוקפנות מעודנת..." אורית הסמיקה: "אתה יודע על זה?"
"ברור שאני יודע!" השיב פרויד. "אני רוח רפאים, פרויליין, אל תשכחי. זה יכול להקשות עליך להזמין בירה טובה בבית המרזח, אבל מצד שני זה מקפיץ באופן אסטרונומי את היכולת שלך להציץ לאנשים".
היא הסתכלה בו בחשש. "למה באת בעצם?"
"אתם קראתם לי".
"אני לא זוכר שביקשנו..." ניסה דני להבין.
"באופן לא מודע, ילדי סוכר שלי, באופן לא מודע. כבר שבועות אני צופה בכם מסרסים את התיאוריה שלי, מעוותים אותה ויורים אחד בשני בלי בדל מחשבה, מונחים שעמלתי שנים ארוכות לפתח. וחמור מכך, מקעקעים את האגו שלכם, אותה מכונה מופלאה שאמורה להחזיק אתכם, בשלל תחושות אשמה מודרניות מצוצות היישר מהתוכע'ס".
"זה נושא מאוד אינטימי"
"זה ממש לא הוגן, ד"ר פרויד", נזעקה אורית. "אני השלמתי תואר ראשון בפסיכולוגיה, אני ארבע שנים בטיפול, אני חושבת שאני מאוד מודעת לעצמי, אני ממש בודקת בשבע עיניים שלא אעביר את החרדות שלי לשני הילדים שלי, אני מנסה לעבד כל..."
פרויד קטע את הנחיל באיבחה גסה: "תגידו, אתם עוד מזדיינים?"
דני נשנק. "תסלח לי, מה זה קשור? מעבר לכך, זה נושא מאוד אינטימי, ברשותך".
"ברור שזה אינטימי, ראש כרוב. נראה לך שבאתי לכאן להחליף לך ברז? אלוהים אדירים, כמה קשקשת רוח אתם מוציאים, ואתם עוד הורים! אדון וגברת ישראלי, המטרה שלכם, כאנשים בוגרים, היא לא לעשות תחרות ביניכם בטריויה פסיכולוגית, ואפילו לא לקטוף את פרס. "ההורה עם הכי פחות קונפליקטים לא מודעים בגוש דן. אם קראתם אותי אפילו בריפרוף, אתם אמורים לדעת מהם הקריטריונים שקבעתי לאדם בוגר, נורמלי ומתפקד".
המבוכה של אורית ניכרה על פניה. "אני לא כל כך זוכרת..."
פרויד המשיך בלהט: "ברור שאת לא זוכרת, דובשנייה חרדה שלי! אם לא מדביקים לזה איזה מונח מלא רייטינג כמו "תסביך אדיפוס" או "אמא מסרסת" זה לא ננעץ לכם בזיכרון. בחיי זקנו של ניטשה, התקופה הזו פשוט מסריחה משיווק! הפרסום חונק את המשמעות!" הוא כפה על עצמו להירגע. "תראו, אדם בעולם הזה לא חייב לעבור פסיכואנליזה מעמיקה. הוא כן חייב להשיג לעצמו רמה משביעת רצון של תוצאות בשני מעגלים: מעגל העבודה ומעגל האהבה".
גם האגרסיביות של דני החלה לדעוך. נראה שמשהו נגע בו. "מה... מה בעצם אתה רוצה לומר לנו?"
"שקצת נרדמתם בשמירה על עצמכם. שזנחתם מתוך איזושהי רציונליזציה מטופשת את מקורות אנרגיית החיים שלכם. שכחתם להעניק לכם את מתנות הסיפוק הבוגרות והלגיטימיות – הצלחה מקצועית, ארוחה טובה, וכן... גם התגוששות סדינים טובה מדי פעם".
הילדים צריכים מודל לחיקוי
אורית מחתה דמעה קטנה. "אבל הילדים... כל כך צריך להכיל אותם... להיות פנויים אליהם".
"מותק שלי, 'להכיל' מדבר יותר על ארון מגירות, ופחות על פח זבל. את מכילה את הקטנים שלך בכל שנייה ושנייה מחייך – כשאת מלבישה, מסדרת בלאגן, מלווה יד ביד אל הגן. גם אם את באמצע ריקוד ולס, זה לא יעצור את התינוק שלך מלהשליך אליך ולתוכך את כל הדברים שמציפים אותו. זה קורה מאליו".
"הלוואי שהייתי יודע מה הם צריכים מאיתנו", לחש דני.
"הילדים שלכם צריכים מודל לחיקוי, לא הרצאה בנבכי הנפש. הם פשוט צריכים להיישיר מבט ולראות לפניהם שני אנשים מבוגרים שדואגים להם בגדול וחיים את חייהם, ואפילו שמחים לחיות את החיים האלה. הם צריכים אמא ואבא שיכינו להם סנדביצ'ים, אבל לא ישכחו תמיד גם להכין אותם לפרידה מהם".
פרויד החל פוסע לכיוון הדלת, כשלפתע עצר. "אתם יודעים, אני אף פעם לא התכוונתי ליצור דת חדשה. חלמתי על פסיכולוגיה שמשרתת את החיים, ולא להיפך".
הוא שלף את שקית הטבק הריקה ותקע בה מבט עגום. "אפרופו קיבעונות עשן אורליים, אתם יודעים איפה יש פה פיצוציה קרובה?"
גיל ונטורה הוא אבא לשניים, פסיכולוג, מעביר קורסים והרצאות בנושאי הורות ובנושא החשיבה היצירתית, יועץ קריירה ומאמן חשיבה, מרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ואחראי ארצי על קורס אינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה.
