מתי הופכים הפחדים של הילד - לחרדה?

טפיפות מהירות של רגליים מפריעות את שנתכם העמוקה. אתם פותחים עין תורנית ולמרבה החרדה מגלים דמות העומדת בשקט ליד מיטתכם. עוברת שנייה מתוחה נוספת ואחריה אתם מזהים בהקלה את ילדכם הפעוט. "שוב מפלצות?" אתם שואלים. הוא מהנהן ושפת גופו אומרת תערובת של פחד והתנצלות. אתם קמים בעייפות. אין ברירה. לילה נוסף של חיפוש מפלצות.

"לפחות 50% מהילדים המגיעים אלי לטיפול היו יכולים לא להגיע למצב של חרדה קיצונית עם תגובה נכונה של ההורים", אומר אלי לייבוביץ', פסיכולוג מטפל במרפאת החרדה בביה"ח שניידר, "וההוכחה היא, שבאחוז גדול מהמקרים אני עובד עם ההורים ולא עם הילד, ולאחר זמן קצר יחסית בו ההורים משנים את התנהגותם, מצב הילד משתפר מאוד".

מפחד - לחרדה

איך מתמודדים נכון עם מפלצות החרדה של ילדינו ואיך עוצרים אותן בזמן, לפני שהן הופכות להפרעה של ממש? מתברר שנטייתם של ההורים המודרניים היא דווקא לתגובה המעצימה את החרדה. לייבוביץ' עורך בימים אלו מחקר על בעיות חרדה של ילדים ומנסה לעזור לנו לא לפחד מהפחד. בסוגריים נגלה כי פחד הוא המימד הרגשי של החרדה, המאופיינת גם בתגובה פיזית, התנהגותית ומחשבתית. מעכשיו נדבר על חרדה.

מהן החרדות השכיחות אצל ילדים?

"ילדים חרדים בעיקר מגנבים, מפלצות ודמויות רעות שהם רואים בסרטים ובספרים וכן מבעלי חיים. אצל מתבגרים שכיחות יותר חרדות הקשורות לסיטואציה חברתית, כמו להיות נבוך או לא להראות 'טוב' חברתית. לעיתים מתפתחות אצל מתבגרים גם חרדות הנוגעות ללימודים. צריך לזכור שפחד או חרדה הם מרכיבים טבעיים ובריאים ורצוי שיהיו אצל כולם".

מהו ההבדל בין חרדה נורמטיבית לבין הפרעת חרדה?

"ישנם מספר הבדלים שניתן לסכמם בשאלות הבאות: האם הדבר ממנו אני חושש הוא אמיתי ובאמת מסוכן עבורי ועד כמה הדבר ממנו אני חושש פוגע בתפקוד היומיומי שלי? יש לשאול האם החרדה הינה משמעותית ועקבית. אם למשל, בגלל פחד חברתי ובגלל שהילד עסוק כל הזמן באיך הוא נראה, הוא נמנע ממגע חברתי, מסרב לדבר בבית הספר או מסתגר ימים שלמים בבית, זה כנראה חורג מגבול הנורמה ויש להתייחס לכך ברצינות. חרדה שמתמודדים איתה לא נכון יכולה להתפתח הפרעת חרדה, אבל לא בהכרח. גנטיקה ומבנה אישיות משפיעים אף הם על התפתחות הפרעות חרדה".

 ביעותי לילה: הכי טוב לחבק. צילום: index open

לא לשתף פעולה עם הטקסים

"לפני זמן מה הגיעה אלי אם חד הורית לבן 11, שפיתח הפרעת חרדה", מספר לייבוביץ. "הוא חשש שיקרה משהו לאמו כשהוא נמצא בבית הספר. בכל בוקר הוא אמר לה שלום, הסתכל עליה טוב טוב, כדי לראות שהיא ממש בסדר והלך, אבל בכל פעם שהוא יצא מהבית נכנסה לו לראש תמונה של שודד שמאיים עליה עם אקדח.

"הוא היה חוזר הביתה ואומר לה 'תגידי לי שוב שלום, תראי לי שאת בסדר ותני לי נשיקה'. הוא היה יצא שוב ושוב חוזר וכך חוזר חלילה. ביקשתי מאמו שתספור בכל בוקר במשך שבוע, כמה פעמים היא נאלצה לתת לו נשיקה ולהגיד שלום. היא ספרה 150 פעם בממוצע ביום. אפשר גם לשער שבפעמים הראשונות היא עשתה את זה עם הרבה רוך ובפעם ה-100 כבר לא הייתה לה סבלנות וככל שהיא התעצבנה יותר, הוא חשש יותר.

"בתגובתה, היא בעצם לא אפשרה לו להתמודד עם תחושת הפחד. היא הייתה אמורה להיפרד ממנו פעם-פעמיים ואז להגיד קודם כל לעצמה שהיא בטוחה שהוא ישרוד את התחושה הזו. אם הוא היה חוזר שוב, היא הייתה צריכה להגיד לו 'לך לבית הספר והכל יהיה בסדר'. אסור היה לה לשתף פעולה עם הטקס הזה שנבנה אצלו. היא חיזקה אצלו את האמונה שהדרך היחידה שלו להתמודד עם הפחד, היא בכך שהיא תרגיע אותו. לאחר התייעצות, היא ביקשה שבמשך כמה ימים יהיה בבוקר מישהו אחר בבית. זה עבד מיד. החרדה של הילד פחתה תוך מספר ימים".

האם עודף החרדה המלווה את ההורות המודרנית מתגלגל לפתחם של הילדים?

"אין ספק שבחמישים השנים האחרונות האומדנים להפרעות חרדה עולים בהתמדה. כיום 15% מהילדים סובלים מאיזושהי הפרעת חרדה בכל רגע נתון. לפני חמישים שנה הנתון היה כנראה רבע מכך. אחת הסיבות היא העלייה במודעוּת, אך יתכן גם שהשכיחות האמיתית עולה.

"יותר הורים מתייחסים כיום אל החרדה כאל משהו שצריך למנוע אותו וזה לא נכון. גישה זו מגבירה למעשה את בעיית החרדה אצל ילדים. בעבר, הורים היו פתוחים יותר לרעיון שהם לא יכולים למנוע מהילדים שלהם את כל החוויות השליליות של החיים ובכללן חרדה. ברור שכל הורה רוצה לצמצם עד כמה שאפשר את הרגעים בהם הילד מרגיש חוויות לא נעימות, כמו תסכול, כאב ופחד. אבל, ברגע שאנחנו מגדירים כחלק מהתפקיד שלנו להיות השומר של הילד מפני כל חווית חרדה, אנחנו מגדילים מאוד את הסיכוי שהוא יסבול מהפרעת חרדה, כי הרכיב המשותף הבסיסי של כל הפרעות החרדה הוא האמונה שאני לא יכול להתמודד עם הפחד".

לישון קרוב לאמא

"היכולת שלי כהורה לעזור לילד להתמודד", מסביר לייבוביץ'. "תלויה בזה שאני אכיר בכך שהוא נמצא בחרדה, אבל אהיה רגוע. יש אלמנט מדבק בחרדה. ההורה מתחיל להיות חרד ממצב הילד ואז מגיעים למצב שנקרא ברית החרדות. זה כאילו שהילד נפל לתוך בור ובמקום לנסות לחלץ אותו, ההורה קופץ פנימה ומתיישב איתו בתחתית הבור ואומר לו 'אני כאן איתך'. התפקיד של ההורה הוא להישאר מחוץ לבור ולהגיד לילד 'אני הולך לעשות משהו שיוציא אותך'.

"חשוב להבין שלא מזיק ברמה הפיזית להיות במצב של חרדה, אבל זה מאוד מפחיד. הלב מתחיל לדפוק חזק, מזיעים ולעיתים יש סחרחורת. רוב האנשים הנמצאים במצב של חרדה קיצונית לא מבינים שזו חרדה וחושבים שזה משהו גופני. למרות שזה לא נעים, אם אני מאמין שאני יכול להתמודד עם החרדה, כשאחשף לחוויה מפחידה אתמודד איתה והיא תפחת בהדרגה. אם לא, אמנע ואתבצר יותר ויותר בהימנעות, מה שיגביר את החרדה".

יכול להיות שמדובר במצב זמני שיחלוף?

"אני לא מדבר בהכרח על טיפול פסיכולוגי, אבל כדאי להתמודד עם החרדה, לדבר עם הילד ולנסות ליצור חשיפה הדרגתית לגורם החרדה. מצד אחד, יש משהו מאוד אופטימי בבעיות החרדה היות והן כמעט תמיד ניתנות לטיפול, אבל חשוב להדגיש שהן צריכות להיות מטופלות. המחשבה שחרדה תעבור מאליה היא יותר תוקעת מאשר מקדמת, היות ובאחוז גבוה מהמקרים נראה תהליך של הקצנה בגלל ההימנעות מגורם החרדה.

"אנחנו מעודדים הורים לקחת עמדה אקטיבית ולהגיד שכשזה משפיע על התפקוד של הילד בצורה משמעותית או יוצר אצלו מצוקה, יש לקחת עמדה פעילה ואם המצב יותר קיצוני, להתייעץ עם אנשי מקצוע שיכולים לכוון את העשייה. לעיתים במשפחה בה יש ילד עם הפרעת חרדה, ישנה נטייה לטשטוש גבולות בין ההורים לילד. זה טבעי. אצל כל היונקים אחד הביטויים הטבעיים של הפעלת מנגנון החרדה הוא דחף להתקרבות לדמות שנותנת לי ביטחון, אבל צריך לשים לב לשאלה היכן אני כהורה נבדל מהילד שלי. זה נוגע למרחב הפיזי, כמו ילדים הישנים עם הוריהם או לזמן שלי ולפעולות שלי כהורה. הורה צריך לשאול את עצמו האם הוא מנוהל על ידי בעיית החרדה של הילד".

• כצעד מניעתי, יש לסנן תכנים שאינם תואמי גיל. הם מאלצים את הילד להתמודד עם חומרים שאין לו כלים להתמודד עימם.
  

• חשוב לזהות שאכן מדובר בפחד. ילדים לא תמיד יודעים להגדיר זאת בעצמם.
  

• לעיתים תראו ילד עצוב, מרטיב או סובל מירידה בתיאבון וחוסר חשק כללי. חשוב לשוחח עם הילד ולזכור שפחד שכיח ביותר אצל ילדים ויכול להיות המקור להתנהגות השונה.
  

• החלק הראשון בתגובה הוא תמיכה, כלומר, קבלה, הבנה, הכלה ולגיטימציה. תגובה שתבטל את הלגיטימיות של הפחד לא תהיה תומכת. החלק השני, והוא חשוב לא פחות, הוא הובלה הדרגתית להתמודדות ותפקוד טוב יותר של הילד. להגיד 'אני מאמין שאתה מסוגל להתמודד עם זה'.
  

• אם הילד אומר למשל שיש מפלצת מתחת למיטה ונגיד לו 'אין מפלצת. לך לישון', לא נתנו לגיטימיות לפחד שלו. במקום זה כדאי לומר 'כן, זה מאוד מפחיד ולא נעים שאתה חושב שיש מפלצת. בוא, אני אחבק אותך'. אפשר להגיד 'בוא נלך לבדוק ביחד שאין מפלצת ואז תשכב שתי דקות לבד ותגיד לי איך אתה מרגיש'. חשוב לשמור על האמינות ולא להגיד למשל 'אין בכלל גנבים', במקרה של פחד מגנבים. כמו כן, פעמים רבות קורה שכל הורה לוקח אחריות על חלק אחר בתגובה, למשל אמא מאוד מכילה ואבא תובעני ודורשני. הפירוק הזה הוא לא תמיכה. שני המרכיבים בנפרד מבלבלים את הילד.
  

• זכרו שחרדה היא לא דבר מסוכן. הורים מבלבלים בין המושג 'נפגעי חרדה', המתייחס לאירוע טראומטי, לבין חרדה סבירה של ילד.
  

• שתפו אנשים נוספים. אם הילד מאוד פוחד להשתמש במדרגות הנעות, יכול להיות שיהיה לו קל יותר להתגבר על הפחד עם סבא וסבתא ולא עם הוריו, עימם הוא רגיל להתווכח ולהיכנס למקום תקוע.
  

• כל פחד ניתן לפירוק לצעדים קטנים. עבודה הדרגתית היא שם המשחק.
  

• במקרה של ביעותי לילה, כאשר נדמה שהילד מתקשה להתעורר ושרוי בתוך הסיוט, הכי טוב לשבת ולחבק. המגע הפיזי הוא זה שמוציא אותו מהמצב ואין טעם לדבר תוך כדי ולהסביר. מלמולים של 'הכל בסדר, אנחנו כאן' יכולים לעזור, אך התוכן אינו חשוב.
  

ספרות בנושא: 'פחדים של ילדים', מאת חיים עומר ואלי לייבוביץ'.