"הכל בסדר, אך נראה שלא אבוא הביתה בקרוב"

יונה באומל, אביו של החייל הנעדר זכריה באומל, נפטר בשבת האחרונה. הוא היה בן 81 במותו, ולא זכה לראות בשובו של בנו הנעדר כבר 27 שנים מאז קרב הדמים בסולטאן -יעקוב במלחמת לבנון הראשונה ב-11 ביוני 1982.

קרב סולטאן-יעקוב בו התעמתו כוחות צה"ל מול כוחות סוריים, זכור כאחד הקרבות הקשים שניהל צה"ל במלחמת לבנון הראשונה. הקרב התנהל על צומת דרכים מדרום לכפר סולטאן- יעקוב בעמק הבַּקעה שבלבנון. הקרב הקשה גבה 20 חללים של צה"ל ולמעלה מ-30 פצועים. בתום הקרב התברר כי מספר חיילים נעדרים. זכריה באומל, יהודה כץ וצבי פלדמן, נעדרים עד היום.

זכריה באומל נולד בברוקלין, ניו יורק ב-17 בנובמבר 1960 ליונה ומרים באומל. ב-1970 עלו זכריה ובני משפחתו לישראל. עם תום לימודיו התיכוניים שירת זכריה בצה"ל במסגרת ההסדר, המשלבת לימודי יהדות עם שירות צבאי. לפני הקרב שממנו לא שב כתב זכריה גלויה להוריו, ובה ניסה להרגיע אותם: "אל תדאגו, הכל בסדר, אך נראה שלא אבוא הביתה בקרוב".

מאז הוכרז על היעדרותו של זכריה, לא חדלה משפחתו, ובעיקר הוריו, יונה ומרים, להפוך עולמות כדי להביא ולו פיסת מידע על גרלו של בנם. בני המשפחה נסעו ברחבי העולם, ניהלו מפגשים עם כל גורם שיכול היה לדעתם לסייע באיתורו, ועקבו בדריכות אחרי כל פיסת מידע שיכולה להוביל לסיום הפרשה עבורם ועבור משפחות הנעדרים האחרים.

יונה באומל היה לאחד מסמלי המאבק להשבת החיילים הנעדרים. 27 שנים לאחר הקרב שממנו לא שב בנו, הוא המשיך להיאבק על כל סימן חיים, וסירב לקבל הערכות שהבן אינו בחיים בלא שיסופקו לכך הוכחות חותכות.

פגשתי את יונה בביתו לפני כחודש. ראיתי אדם יפה, עיניים בוהקות וגוף דואב. אדם המביט אל מציאות נכוחה בכאב נורא. הוא סיפר על תחושת השבר של גופו, ועם זאת דיבר בנחישות על הצורך להמשיך ולמצוא את הדרך להשיב את זכריה הביתה. יונה הביע אכזבה עמוקה מגורמים במערכת. מראשי ממשלות, דרך שרים ואחרים.

נעדרי קרב סולטן יעקב

היו כאלו שהביעו מורת רוח מעשייתו העצמאית והבלתי מתפשרת של יונה, להם אני רוצה לומר: אנחנו כולנו, העושים במלאכה, לא הצלחנו עד כה. לא הבאנו הביתה את זכריה, את צביקה ואת יהודה, בחזרה למשפחותיהם. חיים, או חס וחלילה- מתים. תהליכים ועבודה קשה אינם מהווים מענה למשפחות החיילים הנעדרים. אין אף אחד שיכול לחוש באמת את תחושתם של אב, אם, אח או ילד, מול חוסר הוודאות לגורל יקירם.

ולכן, אל לנו לבקר או לכעוס על פעולותיהם העצמאיות של בני המשפחות. עלינו להבין,

לחבק אותם, ולהמשיך במאמץ עליון להשבת הבנים הביתה. בני המשפחות של רון ארד, של נעדרי קרב סולטאן-יעקוב, זכריה, יהודה וצבי, של גיא חבר, של מג'די חלבי ושל גלעד שליט, כולם מחכים לידיעה. כולם מחכים לשובו של הבן הביתה.

27 שנים של היעדרות הן זמן ארוך. ארוך מדי בכל קנה מידה. כל העוסקים במלאכת החזרת חייל צה"ל גלעד שליט -שבוודאות חי ומחכה לשובו הביתה- חייבים להתייחס למרכיב הזמן כאל נקודה מרכזית במערכת השיקולים לדרך החזרתו, כיוון שהזמן פועל לרעתנו.

בפגישתנו האחרונה אמרתי ליונה: דע, שישנם אנשים שעושים, שמסכנים את חייהם בניסיון להביא למידע שיאיר את גורלם של הבנים. חשוב שיידע עם ישראל שישנם אנשים שעושים. ואנחנו כחברה ישראלית - אל לנו לשכוח אותם! הזמן עובר. 27 שנים ארוכות עברו מאז אותו קרב נורא, אך את אותם טנקיסטים ששלחנו לקרב- לא נשכח, ונמשיך לעשות הכל עד להשבתם הביתה.

ולך יונה, נוח בשלום על משכבך. אנחנו נמשיך במלאכה.

• הכותב איל בן -ראובן הוא אלוף במילואים, מנכ"ל עמותת לחופש נולד .
  

גולשים המעוניינים לפרסם מאמרים, הגיגים, מחשבות ודעות אודות החברה בישראל ובעולם, מוזמנים לשלוח לדוא"ל hevra@y-i.co.il ולציין בנושא - עבור מדור "קריאה לסדר". החומרים יפורסמו בהתאם לשיקולי המערכת.

לקריאות נוספות לסדר:

"האם היה שווה ליהודי אתיופיה להגיע לארץ?"

"מגיפת המין החרדית"

"למרות ובזכות הכל, היום אני זכאי לתואר ראשון"

"יש 'נפגעי צה"ל' - אסור לחלקם לקבוצות"

"אימונים בכוח רצון"