עסקי הספא של נרימאן סאפא

נרימאן היא צעירה דרוזית, שלא נתנה לקודים החברתיים לחסום אותה מלפרוץ ולהקים עסק משלה, לשיווק סבונים ומוצרי ספא

ענת מרדכיפורסם: 03.06.09 , 14:46

עד לפני שלוש שנים הייתה נרימאן סאפא, 27, קופאית בסופר. לאחר שנישאה בגיל 18 לתייסיר וילדה את בנה הבכור שנה מאוחר יותר, נאלצה האישה הצעירה מפקיעין לוותר על תוכניותיה ללמוד או לפתח קריירה. היא עבדה שעות רבות, הרוויחה שכר מינימום וחלמה על עסק משלה. אלא שאז נודע לבעלה, קצין ביטחון בקניון נהריה, על חנות העומדת להשכרה. שבוע שלם היא בכתה בכי תמרורים, מרוב פחד, עד שהחליטה להיענות לאתגר ולממש את החלום. אחרי שהקימה את חנות הסבונים והטיפוח "מן הטבע" והצליחה לשרוד את מלחמת לבנון השנייה, היא פתחה עוד חנות בקניון ירכא, ילדה שוב ואפילו הקימה מפעל קטן לסבונים מעוצבים. היום, היא פשוט מאושרת מהתוצאות.

השאלון

1. למה החלטת להקים עסק?

"כל החיים חלמתי על עסק משלי. כשהתחתנתי מוקדם וילדתי, הייתי מתוסכלת מזה שאני לא לומדת ולא מממשת את עצמי. כל כך רציתי להיות מוצלחת ועצמאית. לא הייתי מוכנה להישאר קופאית ולעשות עבודה שכל אחת יכולה לעשות. כשהפכתי לאמא, הרצון שלי להיות עצמאית התחזק אפילו יותר, כי רציתי להבטיח לילדים שלי מצב כלכלי טוב יותר מזה שבו אני גדלתי. כקופאית, עבדתי כל כך הרבה שעות, אבל הרווחתי מעט מאוד ומהר מאוד הבנתי שעם שכר מינימום, אין לי כל סיכוי לאפשר לי ולילדיי להגיע למשהו".

2. איך התחלת?

"יום אחד תייסיר בעלי חזר מעבודתו כקצין ביטחון בקניון וסיפר שיש שם חנות שעומדת להשכרה. הוא אמר לי: "זה מה שאת כל הזמן אומרת שאת חולמת לעשות, אז הנה ההזדמנות שלך. תחליטי. אם את רוצה לנסות, אני מאחורייך!". בכיתי במשך שבוע, מרוב פחד. כי מצד אחד מאוד רציתי שתהיה לי חנות של שמנים, קרמים, סבונים וריחות שאני אוהבת, אבל מהצד השני לא רציתי לסכן את המשפחה, כי לא היינו במצב כלכלי טוב. בסופו של דבר, שכנעתי את עצמי שאני אוהבת את זה ושכדי שזה יצליח, אני מוכנה גם לקום בשש בבוקר ולחזור הביתה בשתים עשרה בלילה. וחוץ מזה, הרי תמיד אוכל לחזור להיות קופאית בסופר. מה שגרם לי לקום ולעשות, זו הידיעה שאם לא אנסה להקים עסק, אצטער על זה כל החיים!"

3. מתי הפכת לבעלת עסק?

"ב-מרץ 2006. אחרי ההתלבטות ישבתי עם ההורים שלנו והסברתי מה אני רוצה לעשות. אמרתי להם שזה אינטרס של כולנו. הסברתי שיש לנו הזדמנות לזכות בהצלחה, אבל שבלי תמיכתם, תלווה אותנו תמיד הרגשה של פספוס ואפילו כעס, על כך שלא עזרו לי. אני חייבת לומר שהראשון שנתן לי ולתייסיר את ברכתו היה אבא שלי. הוא מיד הבין שאם אעבוד כל כך הרבה שעות עבור עסק משלי, ולא עבור המעסיק שמשלם לי רק שכר מינימום, יש סיכוי גדול שארוויח יותר".

4. כמה כסף השקעת כדי להפוך את הרעיון למציאות?

"בשלב הראשון לקחנו הלוואות מהמשפחה ומוצרים מדודה של אמא שלי, שהקימה חברה גדולה וידועה מאוד בתחום. בהתחלה, לא ידעתי מה צריך להיות בחנות ואיך כדאי לעצב אותה וממש למדתי תוך כדי העבודה. לכל הבעיות של ההתחלה הצטרפה גם מלחמת לבנון השנייה, שפרצה אחרי חודשיים. פתאום, ישבתי חודש שלם בבית, בלי פרנסה, אבל לא נשברתי. השתדלתי לשמור על הסתכלות חיובית ואחרי המלחמה פשוט עבדתי והשקעתי כפול, כדי להחזיר לעצמי את הזמן שאבד. חיפשתי עוד ועוד מוצרים חדשים, שיניתי את העיצוב בחנות. ממש לא נחתי לרגע. למעשה, רק בעקבות המלחמה, נודע לי על אפשרות לקבל הלוואה מ'קרן שמש', אבל בהתחלה, חששתי לקחת עוד הלוואות. רק אחרי שהמכירות עלו יפה וגם תייסיר הצטרף אליי, כי כבר הייתה הרבה עבודה, התחלתי לחשוב על השלב הבא. מהרגע שעבדנו יחד, כל הזמן דיברנו על החנות. מה עוד כדאי לעשות ואיך אפשר להוסיף עוד כמה מאות שקלים לקופה. בעקבות הצטרפותו, גם יכולתי להשיג מחירים יותר טובים, כי במשא ומתן יש לו הרבה יותר כוח. ולכן, כשנוצרה הזדמנות לפתוח עוד חנות, הפעם בקניון החדש של ירכא, החלטתי להפוך את 'מן הטבע' לרשת ופניתי למרכז לטיפוח יזמות (מט"י). הפעם, כבר דרשו ממני להכין תוכנית עסקית ולהסביר מה אני מתכוונת לעשות. בהתחלה, בכלל לא ידעתי על מה הם מדברים, אך בעזרת האינטרנט הבנתי מה צריך לעשות. בסופו של דבר, חלפו עשרה חודשים עד שקיבלתי את הכסף וכך יצא שגם את החנות השנייה פתחתי במימון עצמי, מהרווחים של החנות בנהריה. עם 70 אלף השקלים שקיבלתי כהלוואה פתחתי את המפעל בפקיעין. היום אני כבר מעסיקה בו שתי עובדות, אחותי ואחות של בעלי, כדי לשמור על הסודות המקצועיים בתוך המשפחה".

5. מה הכי הפתיע אותך?

"ההבדלים בין המגזרים שמהם באים הלקוחות שלי. היום אני יודעת שיש הבדל גדול בהעדפות של הריחות, למשל. יהודיות אוהבות מוצרים עם ריחות נקיים של לימון ולבנדר, וערביות מעדיפות ריחות הרבה יותר מתוקים כמו אפרסק, למשל. למדתי את זה מהר מאוד, כי מהתחלה יצרתי קשר טוב מאוד עם הלקוחות שלי, שכ–70 אחוזים מהם אלה לקוחות חוזרים. אבל אני חייבת לומר שהכי הפתיע אותי הפרגון. הלקוחות היהודים פרגנו לי ממש מהתחלה, כשעוד לא ידעתי אפילו לעטוף מתנות בצלופן, כמו שצריך. הם תמיד עודדו אותי ותמכו בי, וממש נתנו לי מרץ להיות טובה. אנשים מהמגזר שלי היו הרבה יותר חשדניים בהתחלה. היו בטוחים שאסגור תוך חודשיים-שלושה. שאלו מה אני צריכה את זה ולמה אני בכלל חושבת שאצליח. היום, כולם כמובן תומכים ואפילו לא מופתעים מזה שיש לי כבר רשת ומפעל".

6. מה דרש ממך הכי הרבה מאמץ והשקעה?

"ההתארגנות בבית. אני דרוזית ויש לי הרבה מגבלות חברתיות, אבל לא נכנעתי להן. אין לי אפילו רישיון נהיגה, אבל אף פעם לא אמרתי: 'אני לא יכולה!'. להיפך. כשהתעוררו בעיות, לא נכנעתי. חיפשתי להן פתרונות וכל הזמן שמרתי על עצמי, אז גם לא נוצרו הערות וביקורת. בהתחלה, למשל, עבדתי בחנות בקניון משעה עשר עד עשר, כי לא היה לי כסף לשלם לעובדים. תייסיר הסיע אותי ומהר מאוד המכונית הפכה למשרד שלי. בבית, חמותי וגם ההורים שלי עזרו עם הילד והתחלפו ביניהם במשמרות. אז נכון שזה לא מקובל אצלנו לצאת מהבית ליום שלם. כשיש לך ילדים ומצפים ממך לחזור הביתה ולטפל בהם. אבל אני פתרתי את הבעיה הזו בעזרת פתרונות בתוך המשפחה. בהתחלה, היו שמתחו עלי ביקורת, כי עזבתי את הילדים להרבה זמן. היום כבר מקבלים את זה, כי רואים שהבאתי לילדים שלי פרנסה ועתיד טוב יותר".

7. איך את מתמודדת עם המשבר הכלכלי?

"המשבר, שהתחיל אצלנו מנובמבר 2008, גרם לירידה במכירות, מקנייה ממוצעת של 150 שקלים ל-100 שקלים בלבד. אבל אני לא רואה בזה רע, אלא מנצלת את הזמן הזה כדי לשנות ולפתח. עושה מבצעים והנחות.

. בחנויות כלי בית אני מסתכלת על כלים וסידורים מעניינים. מסתובבת המון בין הקניונים ולומדת מה חדש ומה אנשים מחפשים".

8. מי הכי עזר לך בדרך?

"תייסיר, חמותי והורי. בלעדיהם, לא יכולתי להצליח".

9. מהן התוכניות לעתיד?

"לפתוח עוד חנויות באזור הצפון".

10. מה את ממליצה לנשים אחרות שחולמות להקים עסק?

"להסתכל בעיקר קדימה וקצת לצדדים, אבל מעט מאוד אחורה. לא לחשוב רק על מה שלא יצליח. להגיד 'ואם אצליח – מה יהיה?' וממש לראות את זה בעיניים. לדמיין, בפרטי פרטים!"