האנרכיסט הסמוי בביקור שורשים בירושלים
לרגל חג השבועות יצא האנרכיסט הסמוי לביקור לילי בירושלים, עיר ילדותו אותה נטש (כמו רבים מחבריו) לפני שנים. העליה לרגל הורידה אותו לקרשים, ומראה העיר מתבוססת בעפר, הומה בדתיים ומותגים, גרמה לו להתפלל בכל לב למונית שירות שתחזיר אותו לתל אביב
הדרך אל הכותל רצופה במותגים. מגדל דוד ממול ומשני הצדדים חלונות ראווה מעוצבים עטויי סמלילים מוכרים להחריד. כל המותגים המוכרים עלו לשדרת ממילא שאמורה לייצג יצירה מקומית ושדרת מעצבים ייחודיים. המקום עבר שינוי היסטורי ואף שוחזר במדויק, על האבנים רשומים עדיין מספרים וסימנים מובהקים המנסים לשמר את הצביון הישן בשילוב הלוגו החדש. איך הפכו המותגים לדת ההמונים המידפקת על חומות ירושלים? איך אנחנו עיוורים כל כך ושותקים? איך היסטוריה בת אלפי שנים ואדמה בוערת וקדושה לכולם נמכרת לכל דורש? כבר שאל הנביא בזעם, "איכה היתה לזונה קריה נאמנה"?
כבר בכניסה לעיר ניצבת עדות אילמת לפער לגישה של ההנהגה - גשר מכוער ומנוכר שתוכנו וצורתו אינם קשורים לירושלים ולו במקצת. מה בין טובת הציבור לבין הראוותנות המיותרת של תקציבי עיריית ירושלים שמפזרת את כספה על הסמל הפאלי המיותר הזה 400 מיליון שקל? בעוד שרוב תושבי העיר חיים תחת קו העוני? והבירה היא העיר הענייה במדינה? למה?
הכותל, אזוב ועצבת
צועד ומסיר את גרגירי האבק שהצטברו במכנסיי לאחר מסע המכשולים ברחוב יפו
ההרוס והנטוש. זה 8 שנים שהרכבת בדרך. 75 עסקים קטנים כבר נעלו את שעריהם. משפחות ודורות של סוחרים ירושלמיים שנאלצים לפשוט את כבודם ורגלם אל מול האטימות של מהלכי העבודה האסטרטגיים של עיריית ירושלים. מה קורה עם הרכבת? למה חייבים לדרוס את סוחרי העיר כדי להפוך להיות אירופה? ומי לדעתכם ישתלט במקום הסוחרים המקומיים? אותם אלה שכבר תקעו יתד בממילא, היכן שמסילת הרכבת מסתיימת בכניסה לעיר העתיקה. והרכבת? עוד לא עברה בתחנה.
הגלובליזציה מתפללת ונוקשת עם פעמוני כנסיית הקבר במיטב פוסטרייה ושלטיה. השדרה מכוסה בחלומות עטויים בלוגו כל הדרך לבית מקדשינו. קבלת התורה בירושלים נראית כמו תצוגת אופנה חרדית למהדרין. עשרות בחורים ובחורות מהודרים בשיא האופנה עושים עיניים בסתר ומתגודדים בחבורות.
סוחרי רחוב יפו החליטו לאחרונה להרים את הכפפה ולתבוע בשארית כספם פיצויים על עגמת הנפש והנזק הכלכלי האדיר שנגרם להם. המאבק הזה הוא אבן דרך להתקוממות הסוחרים המקומיים שאיבדו את לחם יומם ב-8 השנים האחרונות. אם הם יתמוטטו יבואו המותגים ויכבשו את השוק המקומי ואנו נשתוק ואין פוצה פה ומצפצף.
"איכה הייתה לזונה קריה נאמנה?" סוחרים מפגינים נגד הרכבת
התסכול מבעבע בי, אובדן הזהות האישית ניכר מכל פינה. במקום החנויות הייחודיות בהן על כל סוודר מופיע שלט קטן עם כתב יד שונה המעיד על המחיר, ישנם מסכי פלסמה ראוותניים המפנים את העין, שנמשכת אוטומטית למסך, לדוגמנית עטוייה במוצרי הרשת.
בתקופת המיתון אנו צריכים לרתום את שקלינו ואת לבנו, לשים את כספנו בעסקים המקומיים והקטנים. אם יש בית קפה שכונתי ומולו רשת 'ארומה' צעדו בפעולה אנרכיסטית סמויה אל הקפה השכונתי המוכר לכם. פעלו לאיזון הכוחות הכלכליים ושימו את כספכם על אנשי עירכם. כמו שנאמר: סוחרי עירך קודמים
אתם זוכרים את הימים שהיינו רושמים במכולת? אתם זוכרים את מוכר הנעליים שגדל עם כפות רגליכם הצעירות? אותו מוכר נעליים ירושלמי שזוכר את שמי ומידתי ועדיין שואל את אימי 'מה עם הקטן'? אדם שרואה בכם חברים בקהילה ולא צרכנים שצריכים לקנות את המותג שהוא צריך למכור לכם.
מותגים דורסניים. צילום: global art village
התקשורת האישית בין הקונה למוכר הולכת ונעלמת, והכלכלה פונה אל עולם של צורך
מול מוצר, ללא יחס אישי על כל המשתמע מכך. אז איך משנים? זה תלוי בכל אחד ואחד מאיתנו, עמידה מול העיוורון של סמלי הסטאטוס והמעמד, והרצון להרגיש מטופח ו'מסודר', נו, אותה פנטזיה בלתי מושגת שהמותגים מנסים לייצר.
האסטרטגיה הפרסומית משתמשת בערכי הזוגיות, משפחה, שייכות, זהות לאומית, מיניות, מעמד כלכלי, קנאה, רכושנות, אושר, כל מה שגורם לנו להרגיש קיים. השימוש הציני והחופש המוחלט שיש למשרדי הפרסום בישראל, הופך את ילדינו ואותנו עבדים נרצעים לצרכנות מיותרת הדואגת שכרטיס האשראי שלנו יתקתק בתשלומים במעגל הקסמים של המינוס. ראיתם את בנייני הבנקים בתל אביב? איזה גובה, עוצמה מזדקרת קורעת שחקים והפגנת נוכחות כלכלית מסיבית שמכריזה - אנחנו כאן, חזקים ואיתנים יותר מתמיד.
מערכות האשראי מצליבות מידע פנימי על הרגלי הצריכה שלנו, מקומות הבילוי,
בואו נגיד לא להשתלטות התאגידים, באמצעות פעולה קטנה ואסטרטגית. בואו נקנה לכספינו ערך מוסף המחזק ומעצים את סביבתנו ונפסיק לנהור אחרי עדר המותגים ששמו את טלפיהם על חומות ירושלים ועל לבבות ילדינו הניזונים בקשית מהמדיה.
אין כאן קריאה לחרם על המותגים אלא שימת לב אנרכיסטית סמויה לשיטת הצרכנות האישית שלכם. התפשטות המותגים בירושלים היא דוגמא קטנה של הגלובליזציה המסחרית שהתגברה בעשור האחרון. פתחו ארנקיכם לסוחרים ויצרנים קטנים שהולכים ודועכים בצל המותגיות הישראלית. תנו כתף למעגל הכלכלה הבינוני וחזקו את עולמכם וסביבתכם. בכך תחסמו את כניסתם של שחקנים גדולים שלא יהססו לדרוס כל סוחר ושב. אלו שאם כוחם הכלכלי יהיה יציב אולי יוכלו לעמוד בצוק המותגים.
"ומה שלום הקטן"? צילום: global art village
כואב לי לראות ככה את העיר שתמיד תהיה שלי. ירושלים - טבורו של העולם, עיני כל הדתות והעמים נשואת לעבר אבן השתייה שעל פי היהדות ממנה נברא העולם, על פי הנצרות זהו מקור השפע בעולם, והאסלאם מזהה בה את מקום עלייתו של מוחמד לשמיים.
מקשיב כל הלילה בלופ לנאום ברק חוסיין אובמה ממצרים. מביט במסדר' אל זכר' והטקסיות המוסלמית במצרים המקבלת את חוסיין כחלק מהדת האסלמית. עוצמות החיבור הזה מעוררת בי דאגה, מה כוחן של ההבטחות של ביבי? האם באמת לא יחלקו את ירושלים כשמלכי סעודיה כבר סופרים את הימים לחלוקה? כמה תשומת לב הוא משקיע בתקיפת ההתנחלויות בכל הזדמנות ביחסו לישראל? והרכבת הקלה, אולי היא תסמן את גבולות החלוקה של העיר שחוברה לה, כדי שתוכל לקפוא על שמריה ולשבות?
האם האנרכיסט הסמוי שברחובות העיר, זה הלבוש שק ואפר ואבל על אובדן צביונה של ירושלים, ימשיך לשתוק בתוכי? עד מתי נחריש ונעמוד מנגד? עד מתי ייתנו לתושבי חו"ל לקנות דירות יוקרה ולהעמידן ריקות כשבני העיר יחפשו קורת גג במחירים מופקעים? עד מתי יתאפשר לקול החרדי לשלוט ולעשות ככל העולה על רוחו בברוטאליות שאין שניה לה? בדרך ליצירת ההפרדה בין נשים לגברים בתחבורה הציבורית, אולי כבר יתלו שלטים בכל רחוב האם והיכן מורשות נשים ללכת?
אולי זה סינדרום ירושלים שהביא אותי לנאום, נאום זעם כזה שלא חשבתי שטמון בי. אין מה לומר, יש משהו מאוד משחרר בלהוציא את הכל החוצה. גם אתם מוזמנים, שלחו מייל ל
ותנו גיחה לעיר הקודש, יש לי תחושה שנרדמנו בשמירה...
בברכת "אם אשכחך ירושלים"
האנרכיסט הסמוי
- לטור הקודם של האנרכיסט הסמוי, לחצו כאן
לפנייה לכתב/ת 
