20 שנה לטייננמן: הדיכוי מחץ את התקווה לשינוי

ב-4 ביוני 1989 עלו טנקים של "צבא שחרור העם" על כיכר טייננמן האיקונית בבירה הסינית, ומחצו את תנועת הדמוקרטיה שהובילו סטודנטים שדרשו רפורמות פוליטיות, מאבק בשחיתות וחירות מוגברת לכל.

במשך שישה שבועות הפגינו הסטודנטים בבייג'ינג, ובכיכר המסמלת את המרכז הפוליטי בסין הידהדו קריאות למען הדמוקרטיה והחופש, בהפגנות הבלתי-מורשות שנערכו לראשונה בתולדותיה של הרפובליקה של סין העממית. אבל בתום אותם שישה שבועות, הוכרזה מחאת הסטודנטים כ"מרד אנטי-מהפכני", ובכירים במפלגה הקומוניסטית הורו לצבא לדכא את ההפגנות בכוח. לא ברור כמה בני אדם נהרגו בדיכוי האלים. סין טוענת כי מספר ההרוגים עומד על 241, בהם 36 סטודנטים – אך מתנגדי המשטר טוענים כי ייתכן שנהרגו אלפים.

"למהומות טייננמן היו ספיחים ב-180 מקומות בסין ולא רק בכיכר עצמה", מסביר הפרופ' יצחק שיחור, מומחה לסין מאוניברסיטת חיפה, את הפער בין הנתון הרשמי להערכות הבלתי רשמיות. "בכיכר, שהיתה מלאה בכלי תקשורת זרים שהגיעו לסין כדי לתעד את ביקורו ההיסטורי של נשיא ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב, היו מעט נפגעים יחסית, אבל באזורים אחרים שלא היו חשופים לתקשורת היו גם התנגשויות, ולכן קשה לדעת כמה דם נשפך".

אבל ההשלכות החמורות של הדיכוי האלים לא מסתכמות רק במחיר הכבד בחיי אדם שגבן. "מעבר לנפגעים בנפש, אם היתה איזושהי תנועת מחאה בסין, הרי שהיא נבלמה לחלוטין", מציין שיחור. "גם המחאה הציבורית על הדיכוי דעכה מהר יחסית. העולם החיצון מתח ביקורת ומחה, אך העניינים חזרו למסלולם תוך זמן קצר מאוד בגלל מלחמת המפרץ, והצורך בתמיכתה של סין במועצת הביטחון כדי להטיל על עיראק סנקציות ולהכשיר את הקרקע לפעולה הצבאית".

חיילים ושוטרים בכיכר טייננמן, השבוע. לא מרשים לצלם (צילום: AP)

מגבילים, מחשיכים, מצנזרים

טנקים שועטים במורד שדרות צ'נגן. מחאה שלא תשוב? (צילום: רויטרס) 

כסף במקום חופש

מה הסיכויים שמאורעות טייננמן יחזרו על עצמם? שיחור מעיד על עצמו כאדם לא נחרץ, אך הפעם הוא פוסק: "הסיכויים שתופעה כזו תקרה שוב היום הם בין קלושים לאפסיים". זאת, עקב שילוב של גורמים פנימיים וחיצוניים, אך בשורה התחתונה, מדובר בגורם אחד: כסף.

"ראשית, הזיכרון של מה שקרה, האיום שבהפעלת הכוח, מרתיע אנשים. אך יותר מזה, השלטון היום, שהוא הרבה יותר חזק ובטוח, הצליח בפקחותו הרבה 'לשחד' את האוכלוסייה ולקנות אותה. ההתפתחות הכלכלית והעלייה ברמת החיים הוציאו את הרוח מהמפרשים של אלה שרצו שינוי. תמיד יש מיעוט שרוצה שינוי, אבל רוב האנשים רוצים להשתלב במהלכים ולא מחפשים בעיות. וגם הגורם החיצוני הוא כלכלי: בתקופה ההיא, דעת הקהל הבינלאומית והתקשורת תמכו במפגינים והאמינו שהדמוקרטיה הגיעה לסין. היום כולם יותר מפוכחים, ואיש היום לא יעז לתמוך בתופעה כזו - כי כלכלותיהן של כל המדינות תלויות בסין", הוא מסכם.