כשאובמה מושיט עלה של זית

נשיא ארה"ב, ברק אובמה, הכין ובנה נאום מעולה ונשא אותו בביטחון רב, באורח שוטף ומעניין. אבל יידרש לא מעט זמן כדי להעריך את תוצאותיו והשפעתו.

אובמה ניחן בכושר רטורי יוצא דופן, אבל נאום טוב חייב לכלול גם תכנים, סמלים, רמזים ומסרים שיתאימו למטרות הנואם. הנאום כלל את כל "האמירות הנכונות" וקל יהיה לציבורים רחבים באזור להזדהות עם רובן. הוא ניסה לאזן בין ההתייחסות לגורמים ולבעיות במזרח התיכון, אך התוצאה היא שכל צד יוכל לשבח את הנאום, להדגיש את האמירות הנוחות לו ולהתעלם מהאחרות. ההתייחסות לישראל נראית מאוזנת אבל מעלה כמה שאלות.

ניכר כי הנשיא השתמש בכלים חדשים של היחסים הבינלאומיים - עוצמה רכה ודיפלומטיה ציבורית. עוצמה ביחסים הבינלאומיים פירושה היכולת לגרום לצד השני לעשות מה שאתה רוצה. עוצמה קשה משיגה את היעד הזה בכוח צבאי או על ידי סנקציות ופיתויים כלכליים. עוצמה רכה משיגה את אותו יעד בעזרת שכנוע ומשיכה.

דיפלומטיה ציבורית מבוססת על פנייה לעמים יריבים מעל ראשי המנהיגים, באמצעות הרשתות הגלובליות החדשות. אובמה הפך את העוצמה הרכה והדיפלומטיה הציבורית לאמצעים העיקריים באסטרטגיה שלו. הוא הגיע למסקנה שהשימוש שממשל בוש עשה בעוצמה הקשה, בעיקר בעיראק, כשל, ולכן כדי לממש את יעדיה הבינלאומיים של ארה"ב ולהחליש את הטרור הפנדמנטליסטי האיסלאמי, יש לנסות עוצמה רכה, פיוס, הקשבה והצעות לשיתוף פעולה על בסיס שוויון וכבוד הדדי. אובמה העדיף מילים על טילים ותקשורת על מבצעים.

מסילות לאיסלאם המתון

בחירתו של אובמה במצרים אינה מקרית, וכך גם עיתוי הביקור. בפעם האחרונה שנשיא אמריקני ביקר במצרים היה זה ביוני 1974, לאחר מלחמת יום הכיפורים, כשהנשיא ריצ'רד ניקסון הגיע לאזור כדי לקטוף את פירות ההסכמים ששר החוץ שלו, הנרי קיסינג'ר, השיג.

אובמה בחר להדגיש את בכורתה של מצרים בעולם הערבי, את מנהיגותה המתונה ואת היותה חלוצה ביזום וביישום הסכמי שלום עם ישראל. הבחירה באוניברסיטת אל-אזהר, מרכז אקדמי דתי בולט, נועדה להדגיש את החשיבות שאובמה ייחס לצורך לבנות מסילות אל האיסלאם המתון. העיתוי, ימים ספורים לפני הבחירות בלבנון ובאיראן, נועד לאותת לכל הגורמים באזור שארה"ב מעוניינת לשתף פעולה עם המתונים ונחושה להיאבק בקיצונים המחרחרים אלימות ומכשילים תהליכי שלום ופיוס.

עיוות היסטורי

אובמה מינה בבית הלבן יועצת לענייני איסלאם, דאליה מוגהד, מצריה לשעבר, וניכר שהיא השפיעה רבות על הרעיונות שהופיעו בנאום. אובמה הרבה לצטט אמירות מהקוראן שהתאימו לרעיונות שהעלה, ועל כך זכה למחיאות כפיים רמות במיוחד מהקהל. הוא הרבה להשתמש בנסיונו ובחוויותיו עם האיסלאם, רוצה לומר שהוא מכיר את הדת מבית אביו ומוקיר את ערכיה. הוא הדגיש את תרומות האיסלאם לציוויליזציה וגם להתפתחות ארה"ב, אבל התיאור שלו היה רחוק מלהיות מדוייק.

בניגוד לדבריו, בתקופות רבות האיסלאם לא היה סובלני כלפי דתות אחרות ומיעוטים דתיים ולאומיים. גם תאורו של האיסלאם שוחר השלום בארה"ב אינו מדוייק. גופים ותנועות איסלאמיות רבות בארה"ב גייסו כספים לארגוני הטרור הפלסטינים כמו חמאס, והם מפגינים אלימות פיזית ומילולית בעיקר בקמפוסים כלפי כל מי שחולק על דעתם.

אם סדר הנושאים והזמן שהוקדש להם מבטא חשיבות, הרי שהנושא החשוב ביותר לישראל ולמדינות ערביות ומוסלמיות רבות, הסכנה שאיראן תרכוש נשק גרעיני, הוצב במקום נמוך יחסית וההתייחסות אליו היתה מעטה וכללית מדי. אובמה הסביר שאין לארה"ב שום שאיפות לשלוט באזור והתחייב לפנות את כוחות ארה"ב מעיראק עד 2012. זהו תאריך שנקבע לפי לו"ז של הפוליטיקה האמריקנית, אז אובמה ינסה להיבחר לתקופת כהונה שנייה, ולא לפי התנאים האובייקטיבים באזור.

הוא פנה לצעירים באזור מתוך הנחה שהם משוחררים מכבלי העבר יחסית למבוגרים, ורק אם יתנו להם הזדמנות ישתפו פעולה לבניית עתיד טוב יותר. אבל אובמה התעלם מההסתה והחינוך שמחדיר שנאה ועוינות לארה"ב ולמערב מגיל צעיר.

הנשיא נקט כמה נימות חיוביות כלפי ישראל. הוא הדגיש את הקשרים ההסטוריים והתרבותיים של יחסי ארה"ב וישראל ולא רק אינטרסים שדינם להשתנות ואת העובדה שהברית עם ישראל לא ניתנה לשבירה. זהו מסר לעולם הערבי שאם אנשיו מצפים שארה"ב תלחץ באופן חד צדדי על ישראל לעשות ויתורים מבלי שהם יתרמו את חלקם, אז הם טועים.

אובמה ביקר את הכחשת השואה שרווחת לא רק באיראן אלא בכל המרחב הערבי והמוסלמי וגם בקרב ערביי ישראל, כפי שהוכח לאחרונה בסקר. הוא נמנע להציג תוכנית מפורטת עם לו"ז להשגת שלום ישראלי-פלסטיני, כפי שעשו כמה מקודמיו, אבל הדגיש את המצב הבלתי נסבל של הפלסטינים וחזר שוב על הדרישה להקפיא את כל ההתנחלויות בכל המקומות ולהקים מדינה פלסטינית בהקדם. ממשלת נתניהו עוד לא מצאה את הדרך להתמודד עם דרישות חד-משמעיות אלה.

לטענתו, לארה"ב, המערב והעולם הערבי והמוסלמי יש הרבה אינטרסים משותפים ולכן הוא מציע שיתוף פעולה כדי לממשם בגזרה רחבה. הבעיה היא שממשלות רבות בעולם הערבי והמוסלמי כמו במצרים ובסעודיה תומכות בארה"ב אבל אזרחיהן עוינות אותה. הרחוב הערבי רואה בשיתוף הפעולה בין ארה"ב לבין הממשלים הכושלים והמושחתים את אחת מבעיותיו העיקריות.

העוינות לארה"ב אינה קשורה בנשיא מסויים כמו בוש ובמדיניות מסוימת כמו הפלישה לעיראק. העוינות היא שורשית ומבוססת על חוסר אמון ודחיה של הערכים, העקרונות וסגנון החיים האמריקני והמערבי. לכן, הנסיון של אובמה לפתוח דף חדש עם הערבים והמוסלמים הוא נועז ומרתק, אבל רק ימים יגידו אם היד המושטת תתקבל בברכה או תידחה בבוז.

פרופ' גלבוע הוא מומחה לארה"ב וראש המרכז לתקשורת בינלאומית באוניברסיטת בר-אילן