המלך מת, תחי הלהקה

כשלהקת ג'אם עמוסת נגנים וירטואוזים עוברת טלטלה כמו זו שעברה על דייב מת'יוס בנד בשנה שעברה, יש בהחלט חשש לעתידה. קיץ 2008 ייזכר לנצח בדברי ימי הלהקה כתקופה בה איבדה שני שחקני מפתח מרכזיים וותיקים בהרכב. אך בעוד עזיבתו של הקלידן בוטש טיילור עוד הייתה יחסית קלה, מותו בטרם עת של לירוי מור, סקסופוניסט הלהקה, בעקבות תאונת דרכים, הטיל ענן כבד על הלהקה והעלה סימני שאלה בדבר עתידו של אלבומה המתהווה, השביעי במספר.

אבל באקט אמיץ וחף מאינטרסים החליט מת'יוס, שכבר עבר כמה טרגדיות אישיות בעברו (ובראשן רצח אחותו בידי בעלה בשנת 1994) להמשיך את סיבוב ההופעות המתוכנן ולסיים את הקלטות האלבום המיוחל, הראשון של הלהקה מאז 2005. כמצופה מהרכב שחלק חשוב מהתוצר שלו הוא הדינאמיקה וההיכרות בין שלל נגניו, רוחו של מור המנוח שורה על פני כל חלק וחלק מהאלבום החדש. שמו הבלתי אפשרי של האלבום, "Big Whiskey and the GrooGrux King", נגזר מכינוי שקיבל מור מחברי להקתו וקטעי נגינה מקוריים של מור גם משובצים לכל אורך האלבום הזה, שכמו שהוא מרגש ומורבידי בחלקיו, כך הוא גם מאוד רבגוני.

מת'יוס. מאמין כרוני גדול באהבה (צילום: MCT) 

באלבום החדש, מת'יוס מרבה לעסוק בנושאים של מוות, אמונה, קיום, אהבה והחיים שלאחר המוות. לא שזה חדש: בתכנים שלו ושל להקתו תמיד היו אלמנטים של דת ורומנטיקה. אבל במקום בו בעבר נתן מת'יוס לנושאים מסוג זה להכביד על יצירתו ולתקוע אותה במקום, הפעם הוא בחר לווסת אותם למקום אחר לגמרי. למען האמת, קשה לחשוב על אלבום שמתעסק במוות בצורה כל כך אובססיבית ובאותה עת כל כך קצבית.

כימיה ודיסטורשן

כצפוי מההרכב האנרגטי תמידית הזה, גם הפעם מדובר בפצצת קצב, חגיגה של צלילים, כלים וסגנונות, מבלוז, קאנטרי ופולק ודרך ג'אז פאנקי ורוקנ'רול. התוצאה משכרת ומרתקת ובהחלט לא חדלה מלהפתיע לרגע: "Shake Me Like A Monkey" הקצבי והקליל, למשל, הוא בחירה נכונה ומדויקת לאלבום הכיפי הזה ושירים כמו "Squirm" או "Spaceman" מזכירים כי גם בהרכב חסר, עדיין מדובר כאן בחבורה של מוזיקאים סופר מוכשרים.

עם אנרגיות, גרוב וכימיה כל כך מצוינת, דרוש מפיק מבין עניין כדי לאזן את כמויות הכישרון. רוב קאבאלו, מפיק האלבום, עבד בעבר עם חברים כמו גרין דיי, קיד רוק או מיי כמיקל רומאנס (וגם עם פריס הילטון, אבל כל אחד טועה) ונוכחותו מורגשת באלבום בשימוש המאסיבי והלא אופייני בגיטרות חשמליות. השימוש בדיסטורשן (כמו ב-"Time Bomb") בהחלט מוסיף ממד של אגרסיביות שהיתה חסרה בעבר ביצירה של המת'יוס בנד, שלאנשים מסוימים נדמתה שמחה ונאיבית מדי.

אבל בהחלט לא מדובר כאן באלבום כבד, שכן אנחנו עדיין מדברים על הרכב מאוד אמריקאי במהותו: לפעמים הדרך הכי הגיונית לתאר אותו תהיה התנגשות בין ג'ק ג'ונסון, סטיבי וונדר, סטינג, צ'ילי פפרז מוקדמים, ספרינגסטין ופרל ג'אם. למען האמת, אם תקשיבו טוב ל-"Dive In" או "Seven", תמצאו הקבלה מעניינת ומוחשית יתר מתמיד בין מת'יוס לאדי וודר. למי שהואשם בעבר בקול אפרורי מדי, מדובר במחמאה ענקית.

שיר סוחף על קתרינה

קשה למצוא כאן נקודות חולשה, מלבד מעידות אל תחום הקיטש הקאונטינג קרוזי המדמיע, בשירים כמו "You And Me". אבל זה מתגמד אל מול רצועות כמו "Alligator Pie", השיר הסוחף והמהפנט ביותר באלבום, יציאת קאנטרי קצבית (כולל בנג'ו) שפשוט מחייבת תיפוף בלתי רצוני עם הרגל. בלי לקרוא את המילים, קשה היה להאמין שמדובר בשיר קינה לניו אורלינס, שעוד מלקקת פצעיה מהוריקן קתרינה.

זו קלישאה ידועה, שרגעי שבירה וזמנים קשים עושים פלאים ליצירה שלך. המשבר שעבר על דייב מת'יוס וחבריו עזר להוציא מהם את מה שבהחלט עשוי להיחשב האלבום המשובח ביותר שיצרו עד היום. לירוי מור, ממבט מלמעלה, בהחלט יכול להיות גאה בחבריו על אלבום המחווה שנכתב עבורו, בהשראתו ובמובנים רבים –יחד איתו.

דייב מת'יוס בנד, "Big Whiskey and theGrooGrux King", אנ.אמ.סי