שורה ראשונה בגן עדן

"לפניו, אריק קלפטון היה סוג של מלך, אבל הנדריקס בעצם הלך למחוזות יותר אקספרמינטליים. מעצם זה שהוא היה שמאלי, הוא גם בא לגיטרה מזווית אחרת. אני זוכר שבסוף השירים הוא אמר 'ת'אנק יו', אבל הקול בעצם הגיע מהגיטרה שלו ומאפקט הוואה-וואה שלו, לא מהשפתיים. הוא באמת שלט בגיטרה ביד רמה.

"היה רגע שהמשטרה הגיעה וניסתה לעשות קצת סדר במקום. הוא כמובן צחק עליהם וזרק איזושהי הערה עוקצנית למיקרופון. הוא תמיד הלך על הגבול הקסום בין שליטה לאיבוד שליטה. הוא עמד על הבמה עם ההרכב המקורי שלו, נואל רידינג ומיטץ' מיטצ'ל. הם היו בסך הכל היו שלושה, אבל הפיקו עוצמה של 30.

"אני מעריך שהיו שם בסביבות אלפיים איש, המקום היה יחסית קטן וכולם עמדו. כל המופע הייתי עם חיוך ממזרי, או אולי משתאה, על השפתיים. זה בעצם בדיוק מה שהנדריקס סיפק. היה בו גם הומור והרבה טוב לב. איש מורכב ביותר, הוא באמת היה שילוב של ניגודים.

"זה בהחלט אחד המופעים ששינו את חיי. מובן שבתור ילד, הייתי מנגן את השירים שלו ומעניין שעד היום אנשים לא מצליחים בדיוק לחקות את הסאונד שלו. זה כמו יצרן יין, שלא יודעים בדיוק באיזה זן ענבים הוא משתמש. ידענו שזה משהו יוצא דופן והחיוך על פנינו, שנשאר שם במשך שעה וארבעים של הופעה, העיד על זה".

"ישבתי שם באולם ובערך בשעה 12:00 נכנס צוות ענק לתוך ההאנגר הרחב והריק. תוך שש שעות נבתנה הבמה, כולל כל העיצוב וכל מערכת ההגברה. מתישהו בשעות אחר הצהריים הגיעה הלהקה והתחילה לעשות חזרה. ישבתי אז במרחק של שני מטר מקורט קוביין. מאחר שהמוזמנים למופע עצמו לא הוזמנו דרך סוני, אלא דרך MTV, חבר שלי לא יכול היה לסדר לי להיכנס למופע. אז ישבתי בחדר הבקרה וראיתי את המופע משם. לידי ישב סקוט ליט, המפיק הידוע של 'אר.אי.אם' ומי שגם הפיק מוזיקלית את המופע. כשנגמרה ההופעה, נכנסו חברי הלהקה והתיישבו לידי, כולל קורט קוביין. אף אחד לא שאל כלום כמו 'מי זה הבחור הזה עם המשקפיים שיושב פה?'. לא היה איכפת להם. הם ישבו שם, שמעו הקלטה של שני שירים מהמופע, אמרו שלדעתם זה נשמע מדהים והלכו.

"זו באמת היתה חוויה יוצאת דופן", מוסיף בן טל, "היה שם קטע אחד שאני תמיד מספר: כשהלהקה הגיעה לחזרה והתיישבה על הבמה, הבסיסט כריס נובסליק, בחור מאוד גבוה, התיישב על כיסא בר. תוך כמה דקות הוא לחש למישהו משהו באוזן ואז הגיעו שני חבר'ה עם מסור ידני וקיצרו לו בשקט ובזריזות את הרגליים של הכיסא. כל ההפקה שם הייתה מדהימה. מאפס לארבע שעות כל הבמה עמדה, עד לסידורי הפרחים האחרונים. והכל סבב סביב קוביין. כשהוא עצר, הם עצרו, זה היה בלתי נתפס. מצד אחד, הוא נראה גמור ולא החליף בגדים בין החזרה להופעה, למרות שהיתה הפסקה של שעה וחצי עד שנכנסו אנשים. מצד שני, הוא היה כל כך מפוקס. הוא פשוט בא לעבוד. הכל כמובן הפך עוד יותר לא יאומן כמה חודשים אחר כך, לאחר שקוביין התאבד. נזכרתי בערב בו ישבתי חמש שעות רצוף ולא קמתי אפילו לעשות פיפי, כי פחדתי שלא יתנו לי לחזור".

"להקת הליווי שלו, ה-'I Threes', פתחה את ההופעה עם כמה שירים ורק אחר-כך הוא נכנס. הוא עלה לבמה ונתן הופעה פשוט מדהימה. הוא ביצע הרבה שירים מ-'Uprising', האלבום האחרון שלו. זה היה משהו של פעם בחיים והתרגשות עצומה של כל הקהל. הרבה אנשים לא היו מודעים אז שמארלי כבר היה מאוד חולה. אף אחד לא דיבר על זה משום שהמשפחה הסתירה את העניין, כך שאיש לא תיאר לעצמו שזה הסיבוב האחרון. זה היה משהו מטורף, הופעת הרגאיי הטובה ביותר שראיתי בחיי. הוא עמד שעתיים על הבמה וסיים ועד עכשיו עוברת בי צמרמרות כשאני מספר לך על זה".

"זו היתה ההופעה הכי מקצועית שראיתי בחיי. במהלך כל ההופעה, השירים היו זהים במדויק לשירים באלבומים, ללא שום הבדל. לפעמים אפילו הרגיש כאילו בהופעה הוא יותר מדויק. ראיתי הרבה אמנים בהופעות, אבל אלביס היה יוצא דופן. אפשר היה להבחין שהוא שולט בכל ההופעה, בנגנים ובכל מי שמסביבו. אם מישהו מרחוק היה זורק זיוף קטן, הוא ישר היה מבחין ונותן מבט.

"ההופעה היתה כל כך טובה, שהלכתי לראות אותו שוב, באותו שבוע, באותו מקום. מובן שלא ידעתי שהוא ימות כמה שנים אחר כך. קיוויתי שאראה אותו עוד מספר פעמים. זו היתה אחת מהחוויות המוזיקליות הגדולות שעברתי. אלביס תמיד היה אצלי מספר אחד והיום אני גם מבין שראיתי היסטוריה. אני עדיין לא מאמין שיש זמרים ברמה הזו. יש אולי רק זמר אחד שהוא כנראה היורש של אלביס, קוראים לו אדם למברט".

"ההופעה בקיסריה היתה עוצרת נשימה", נזכר קרפל. "הקטע האחרון היה מתוך התקליט 'Tutu', קטע בגוון ספרדי מאוד אקזוטי. לאט לאט התמעטו מספר הנגנים על הבמה. הם היו שבעה או שמונה נגנים, וכל פעם ירד מהבמה מישהו אחר. ואז, מאחורי הקלעים, הופיעה לימוזינה לבנה, דיוויס ירד מהבמה גם הוא, נכנס לתוך הלימוזינה ונעלם. המוזיקה עוד נשארה על הבמה והפכה חלשה יותר ויותר, עד שאחד מהצוות סגר את החשמל. זה היה אחד מהמופעים המרהיבים ביותר.

"ההופעה השנייה, בבריכת השולטן, הייתה הרבה פחות טובה. קרה שם מה שקרה בהרבה הופעות במקום בשנות ה-80. האנשים שגרו במכנאות שאננים, ליד הבריכה, הפעילו אז כלל שאחרי השעה 23:00 לא מנגנים יותר, אז דיוויס והלהקה ניגנו שם עד אותה השעה ובדיוק ב-23:00 סגרו להם את השאלטר. הם ירדו מהבמה מבלי הדרן ובלי פרידה.

"ב-91', באותה שנה בה הוא הלך לעולמו, ראיתי את ההופעה האחרונה שלו באירופה, בפסטיבל הג'אז במונטריי, שם הוא הופיע עם קווינסי ג'ונס. זו הייתה אחת ההופעות הכי מרגשות שראיתי. אנשים פשוט בקהל צרחו".