שלנקרלה - בירה בלתי נשכחת

את השם שלנקרלה (Schlenkerla) אולי לא תצליחו לבטא, או אפילו לזכור, אבל את הריח והטעם לא תוכלו לשכוח, זה בטוח. בין כל סוגי הבירה שתוכלו למצוא בעולם, זה אולי הטעם הנרכש ביותר. לא, השלנקרלה היא לא הבירה המרה ביותר שתשתו בחיים שלכם, ובוודאי לא הכהילה ביותר. מה שכן, אם יצא לכם לטעום אקזמפלרים אחרים, זו תהיה בירה מעושנת (אולי הכי מעושנת שיש) ועדינה מאוד.

מסורת ייצור הבירות המעושנת כמעט עברה מהעולם. מקורה בגרמניה, בבוואריה, והיא מאפיינת את אזור העיר במברג; עיר בירה אמיתית, שבירה יוצרה בה כמעט מיום היווסדה, מהמאה ה-11 לערך. עד אמצע המאה ה-19 היו בעיירה הציורית והיפהפיה כמה עשרות מבשלות בירה, כמות בלתי נתפסת לעיירה שמספר תושביה נאמד בכמה עשרות אלפים בלבד. רוב הבירה יוצאה מהעיר, על הנהר שעובר בה, לבוואריה וגם לאזורים אחרים בגרמניה. כיום, מכל המבשלות, נשארו רק תשע, ורק שתים מהן מייצרות בירה מעושנת לפי מסורת במברג. את התוצרת של אחת מהן, שלנקרלה, תוכלו למצוא מעכשיו גם בארץ.

מתנדנד קטן

שלנקרלה הוא שמה הבלתי רשמי של מבשלת Heller, שנוסדה בשנת 1673, ומייצרת את הבירה המעושנת שלפנינו. שלנקרלה בא ככל הנראה מהמילה "מתנדנד" בגרמנית, שהוספה לה הסיומת "לה", לציון "מתנדנד קטן". ככל הנראה מדובר באחד מעובדי המבשלה, לפני בערך 200 שנה, שצלע, והיה לו הילוך מתנדנד. האדון הפך לסמל, ומכאן שם הבירה.

תהליך הייצור של בירה כולל הנבטה של דגנים ואז עצירת התהליך על ידי חימום או קליה. כאן הדבר נעשה באווירה מעושנת, ישירות מעל לוחות של עץ אשור (בוק) בוערים. הרעיון הוא שבניגוד לקליה בחדרים שלא מעל אש ישירה, מתקבלים גרעיני לתת מעושנים, שמעבירים את הריח והטעם לבירה. מי שעושה בירה כזאת בארץ הוא יוחאי קודלר, ממבשלת הנגב, שלמד את המלאכה באלסקה, שם משתמשים לייצור האלסקן סמוקד פורטר בלוחות עץ שעישנו עליהם סלמון. וכן, גם הטעם הזה עובר אל הבירה.

(צילום: יח"צ)

השלנקרלה מתיישנת במערות ומנהרות חצובות על ידי אדם, ממש מתחת למבשלה ובית הבירה. לאחר התיישנות במכלים הגדולים, היא מועברת לחביות עץ מהן היא למעשה נמזגת במקום. את מערכת המנהרות - שאפיינה רבות ממבשלות במברג בעבר - חצבו ובנו לפני למעלה מ-700 שנה, על מנת שיהיה מקום שבו תשמר הבירה קרירה גם בקיץ. כשלא היה די בכך, מספרים בשלנקרלה, ייבאו קרח ממקומות רחוקים, אפילו כמו פינלנד.

טעם של בשר

בשלנקרלה עדיין מייצרים את הלתת המעושן שלהם, וקולים אותו מעל אש פתוחה, אבל כיום, במרבית המקרים, לא כל כך משתמשים בעשן "של ממש", אלא בתמציות עשן, שסולקו מהם חלקיקים שונים וקרצינוגנים (בכמויות שאנחנו שותים, הייתי דואג יותר מל"ג בעומר ומהמנגלים של יום העצמאות). לתת מעושן כזה אפשר לקנות מכל יצרן לתת, בדרגות שונות של קליה וטעמים. והטעמים שמתקבלים הם שונים ודורשים התרגלות.

הקצף בגוון בז' סמיך, וכך גם הגוף. המכה הראשונה של הריח והטעם מפתיעה: תמצאו כאן לא סתם עשן, אלא טעמים "בשריים" ממש, של בייקון ובשר מעושן אחר. הפה מתרגל אחרי הטעימה הראשונה, והעניין הופך מתון יותר. קשה לקרוא לזה "עדין", אבל מתון זה כן. יש בשלנקרלה מתיקות נעימה, ובהחלט יותר רבדים מאשר סתם "עשן".

השלנקרלה היא בירה מצוינת לאוכל מעושן: לכו על לקס, דגים מעושנים אחרים ונתחי או פרוסות בשר ונקניק. זאת לא בירה כבדה – מדובר בלאגר לא כהיל במיוחד או מתיישן – אבל היא צריכה אוכל והיא תתאים יותר למזג אוויר קריר. אל תקררו אותה יותר מדי, או שתקררו, ותניחו לה לתפוס קצת טמפרטורה בכוס.

את השלנקרלה מארְצֶן – לאגר מעושן כהה – תוכלו למצוא בבירדי, בטמפל בר ובחנויות יין מובחרות. המחיר לצרכן (לא בבר) יהיה בסביבות 18-20 שקלים לבקבוק של חצי ליטר.