הופל, שרד, ננטש - ומצא משפחה חדשה

"הבנתי שהיה נס, שאלוהים נתן לו לחיות כי יש לו תוכנית גדולה בשבילו. זה ממש ריגש אותי", מספרת רבקה (שם בדוי) אימו האומנת של איתי, על סיפורו שהתפרסם לפני כחצי שנה ב-ynet.

אכן נס. איך אחרת אפשר להסביר את ההשתלשלות המופלאה שהביאה לאחר חיפושים של כמעט שנה את איתי אל משפחתו החדשה? איתי הסובל ממקרוצפלייה, שהיא תסמונת רב מערכתית נדירה המתבטאת בין השאר בראש מוגדל, שרד כנגד כל הסיכויים, לאחר ניסיון להפסקת הריון, וננטש עם לידתו על ידי הוריו הביולוגיים.

"התפללנו שהוא יהיה שלנו"

"עוד לפני שראיתי אותו הרגשתי כלפיו אהבה גדולה", אומרת רבקה. "התפללנו שהוא יהיה שלנו וחיכינו". בדרך לקלט החירום בו שהה איתי, שארכה כשעה, ישבו בשקט רבקה, בעלה סימון (שם בדוי) ושלושה מארבעת ילדיהם הביולוגיים (גילאי 5-13). מנחת האומנה הסבירה לכולם שבגלל שלאיתי יש ראש גדול וגוף קטן כדאי שההורים יראו אותו קודם ואחר כך הילדים.

המראה היה לא קל. "העיניים של איתי היו בתחתית הפנים בגלל הלחץ של המים בראש שלו", נזכרת רבקה. "לקחתי אותו על הידיים והרגשתי שהוא כמו ילד שלי". סימון החזיק את היד הקטנה של איתי, אבל לא הרים אותו. הוא אמר "וואי רבקה, יהיה קשה".

הגדול בן ה-13 לקח את איתי, חיבק אותו והתחיל לבכות. אחיו בן ה-9 החזיק אותו ואמר "אמא, הוא מאוד יפה. אם אף אחד לא לוקח אותו, אנחנו לוקחים אותו". כאשר יצאו משם, סימון חיבק את רבקה ואמר "אנחנו לוקחים אותו". כבר למחרת חזרו בני הזוג לקלט החירום ולקחו את איתי לביתו הראשון.

קורות המשפחה המיוחדת הזו, מסבירים במעט את המעשה הנאצל והבלתי נתפס של מתן בית לתינוק בן שנה, הסובל ממום חמור, עד כדי החלטה על הפסקת ההריון איתו.

"לא היו לנו חיים שמחים"

משפחתם של רבקה וסימון, השייכת לזרם הנוצרים המשיחיים, עלתה לארץ ממרכז אמריקה לפני תשע שנים. רבקה, הבת הצעירה במשפחה מעוטת יכולת בת 3 ילדים, טיפלה במשך כל ילדותה באחותה הגדולה ממנה ב-4 שנים, שנולדה חולה במחלת ניוון השרירים.

"היא לא יכלה כמעט לזוז והגוף שלה היה לא מסודר. הרגליים היו במקום הלא נכון", מספרת רבקה. "כשהגעתי לגן ביום הראשון, אמרו לי 'הנה, אחותך פה ובהפסקה את צריכה לקחת אותה ולהיות איתה ולא לשחק עם הילדים האחרים'. ככה גדלתי איתה. לא השתוללתי עם הילדים האחרים בהפסקה".

האחות גמלה לרבקה בסיפורים יפים שסיפרה לה לפני השינה בחדרן המשותף. "היא הייתה ממש מתוקה. היא הייתה חברה שלי, אבל היה קשה מאוד וההורים שלי סבלו, היות ולא היו אז אפשרויות טיפוליות שקיימות כיום". האם סבלה אף היא ממחלת ניוון השרירים אם כי מצבה היה פחות חמור. "אמא ישנה הרבה כל הזמן ולא היו לנו חיים שמחים", נזכרת רבקה. לפני שמונה שנים אחותה נפטרה.

"אחותי הייתה ברכה בשבילי. למדתי הרבה. אני חושבת שאחרת לא היינו מבינים את הסבל שיש בחיים".

מכר לפרנסתו חטיפים מגיל 8

סימון נולד למשפחה בת 12 ילדים. כשהיה בן 8 עזב אביו את הבית וסימון נאלץ לעבוד במכירת חטיפים כדי לעזור בפרנסת משפחתו. עבור סימון ורבקה עברו השנים הבאות במלחמת הישרדות יומיומית, בנדודים ובעבודות מזדמנות, עד שדרכם נפגשה כששניהם היו בני 37. לאחר 3 חודשים התחתנו.

כשהייתה קטנה, חלמה רבקה להיות פסיכולוגית ילדים, אחר כך חלמה לתת בית לילדים נטושים. "התפללתי לפני הרבה שנים וחיכיתי שאלוהים יגשים את המשאלה שלי. כנראה שקודם הייתי צריכה להתחתן וללדת את הילדים שלי. בהתחלה התייחסתי לילדים שלנו שונה מאשר לילדים של אחרים, אבל יום אחד, כבר לא היה הבדל. הרגשתי שאני יכולה להתייחס לכולם באהבה אחת גדולה ואז הבנתי שהגיע הזמן להגשים את החלום שלי".

"כיום, את לא מאמינה, סימון הוא החבר הכי טוב של איתי", מספרת רבקה. "הוא איש שהולך כל הזמן קדימה. אם משהו קרה, בסדר, נפלנו, אבל צריך לקום ולהמשיך. ככה הוא מגדל את הילדים, ככה הוא עם איתי ובזכות התכונה הזו, איתי כל כך התקדם. כשהוא הגיע אלינו, איתי לא יכל לשבת בגלל שהראש שלו מאוד כבד. הוא כל הזמן שכב למרות שהיה כבר בן שנה. סימון אמר 'יאללה, להושיב אותו'. הוא עושה איתו הרבה תרגולים בשביל לחזק אותו. לאיתי עדיין קשה לשבת ולעמוד, אבל סימון כל הזמן מתרגל אותו. הוא מדבר איתו הרבה ומשחק איתו. כשאיתי מביט על סימון, רואים אהבה גדולה בעיניים שלו. הילדה שלנו, שהתקשתה בהתחלה, היא עכשיו האמא השנייה של איתי וכל הילדים מאוד אוהבים אותו".

"מבחינה רפואית יש עדיין הרבה בדיקות שאיתי צריך לעבור. לשמחתנו, הראש שלו לא גדל יותר והוא מתחיל להתפתח בגוף. העיניים שלו עכשיו במקום כי יש פחות לחץ של מים בראש. הוא מתנהג כמו כל הילדים, מתחיל לאכול הכל ומדבר - 'אבא, אבא' כל הזמן. אם אנחנו מדברים בינינו הוא משתתף בשיחה בקולי קולות. יש לו קשר טוב עם כולם והוא מאוד אוהב לחייך. עכשיו הוא ממש יפה". 

"למה אתם לוקחים אותו?"

לפני זמן מה נפגשו רבקה וסימון עם הוריו הביולוגיים של איתי. "היה ממש מרגש", מספרת רבקה. "הם שאלו הרבה שאלות - למה אנחנו לוקחים אותו ואיך זה בסדר מבחינתנו. ראו שלאבא הביולוגי היה מאוד קשה והאמא כל הזמן אמרה 'קשה לי, קשה לי'. לנו מאוד קשה עם זה שהם לא מקבלים את הברכה הזו, כי אפילו שהוא ככה, הוא ברכה. הוא מתוק, מלא אהבה וממש דוגמא לתינוק. הוא לא בוכה. לא עושה בעיות".

"במפגש עם ההורים הביולוגיים היו בעיות של שפה משני הכיוונים", מספרת ירון–אש. "אבל לא היה צורך בשפה בחדר. תחושות הבטן והלב יצרו אווירה מיוחדת של אמון בלתי ממוסד. רבקה וסימון אמרו שהבית שלהם יהיה תמיד פתוח בשביל ההורים הביולוגיים של איתי. הם חיבקו אותם וממש אימצו אותם אל ליבם בסוף הפגישה. ההורים הביולוגיים היו נבוכים. הם אמרו תודה וביקשו להיות בקשר. האב הביולוגי בכה כמעט כל המפגש. הוא אמר שבגלל שלאמא היה כל כך קשה כל התהליך של הפסקת ההריון והלידה הלא צפויה של איתי, הוא מבין אותה".

"לאיתי יש עכשיו משפחה גדולה", אומרת רבקה. "כל האנשים שרואים אותו, מברכים את המשפחה שלנו ומקבלים אותו עם הרבה אהבה. הוא תינוק שמח ומשמח את הלב ויש לו ברכה. אני מקווה שיום אחד גם ההורים הביולוגיים יראו את הברכה שלו. אנחנו לא מספרים לאחרים את כל הסיפור של איתי. אנחנו אומרים שהוא איתנו, שאלוהים אוהב אותו ושהוא נולד עם ראש כזה גדול כי הוא חכם.

"היו לנו חיים מאוד קשים ואם אלוהים עשה לנו טוב, אנחנו צריכים לתת בחזרה. אנחנו אנשים כמו כולם. יש אצלנו דברים טובים ודברים פחות טובים, אבל אנחנו צריכים לתת בחזרה".

רוצים לעזור לילדים?

• לחצו כאן  וחתמו על הטופס המקוון.