בלי להישקל, בלי לספור קלוריות: הדיאטה הנכונה

אם אתם נמנים על רוב האוכלוסייה הסובלת מעודף משקל, מפחיתים שני ק”ג, עולים ארבעה וחוזר חלילה; אם אתם אוכלים עוגה ומתייסרים אחר כך; אם החלום הגדול שלכם להיות רזים - סימן שאתם צריכים להפסיק לעשות דיאטה. כך לפחות טוענת איילת קלטר, דיאטנית קלינית, שמיישמת בישראל את גישת ה־HAES (Health At Every Shape and Size), ובעברית – אנשים אמיתיים באים בכל הגדלים). הגישה היא תפיסת עולם טיפולית חדשה בענף ההשמנה, ההולכת וצוברת תאוצה בקרב אנשי רפואה, דיאטנים, סוציולוגים של הבריאות ואנשי מדעי החברה. בבסיס הגישה עומד הרעיון לשחרר את המטופלים משפת הדיאטה השוקלת הצלחה או כישלון בקילוגרמים, להתנתק מכללי הברזל של ”מותר ואסור” ולהתמקד בהחזרת האכילה למצב נורמלי, תוך רכישת שפת אכילה חדשה.

קלטר סיפקה לגישת ה־HAES פרשנות משלה, התאימה אותה לאוכלוסייה הישראלית ואף העניקה לה שם - ”דיאלוג האכילה: משפת הדיאטה לשפת אכילה אינטואיטיבית”. כיום נלמדת גישה זאת ביחידה ללימודי חוץ והמשך של המרכז האוניברסיטאי אריאל. בימים אלה מתקיים המחזור השני של הקורס ובו משתתפים רופאי משפחה, רופאי ילדים, אחיות ודיאטנים קליניים.

תהיו שמנים ובריאים

פגשנו את קלטר במרפאה הפרטית שלה בתל אביב. שיערה קצר, גופה הרזה ארוז בג’ינס ובחולצה לבנה מכופתרת, במראה נערי שמסווה את גילה האמיתי (50). קלטר היא דיאטנית קלינית לא שגרתית. כזאת שאופה עוגות אמיתיות, בלי לקזז מהשמן או להמיר את הסוכר הרגיל בתחליפים מלאכותיים. בביתה הפרטי אוכלים שניצלים ומפצחים גרעינים, שותים קולה ואוכלים גם סטייקים אם נורא מתחשק. ”הגיע זמן להשתחרר מהתפיסה המוטעית שרזה הוא טוב יותר, בריא יותר ויפה יותר”, היא אומרת בנחרצות, ”ואילו השמנה היא מחלה נוראית שיש להילחם בה עד חורמה”.

כלומר, אפשר להישאר שמן, ועדיין להרגיש טוב ולהיות בריא?

”בשנים האחרונות נהוג לדבר על פרדוקס ההשמנה. מחקרים מוכיחים כי נזקי ההשמנה קטנים בהרבה מכפי שחשבו בעבר, ובחלק מהמקרים הרפואיים, בעיקר כשמדובר במחלות לב, לאנשים בעלי עודף משקל משמעותי יש סיכויי החלמה טובים יותר אחרי הליכים רפואיים. שיעורי התמותה בקרבם נמוכים יותר לעומת בעלי משקל תקין. נוסף על כך, למרות תעשיית הדיאטה הענקית, מגפת ההשמנה לא נבלמת. זה אומר משהו. אני לא מנסה לעודד השמנה. אני קוראת לאנשים לוותר על חלום הרזון. לא כולם נועדו להיות רזים. די בהורדה של עשרה אחוזים ממשקל הגוף כדי להביא לשיפור בהרגשה ובמדדים הרפואיים”.

אם כך, החיים פשוטים. נישאר שמנים ונקבל את עצמנו. למה אנחנו צריכים גישה חדשה?

”הגישה הזאת מאפשרת חזרה לאכילה נורמלית. היא מאפשרת הנאה מאכילה בלי ייסורי מצפון ורגשות האשם ומביאה את הגוף לאיזון, כך שבסופו של דבר, אדם מגיע למשקל גוף שמתאים לו אישית, ללא קשר למדדים המקובלים כמו BMI (מדד הבודק את מסת הגוף, המעריך אם האדם נמצא במשקל תקין) או הטבלאות המצויות בידי אנשי מקצוע המחולקות לפי גיל, גובה ומבנה גוף”.

מי קובע איזה משקל גוף מתאים לנו אישית?

”לכל אדם משקל גוף האופייני לו, שבחלקו נקבע על ידי תכונה תורשתית בהיפותלמוס (אזור במוח שאחראי בין השאר לתחושת הרעב והצמא) ובחלקו מושפע מתהליכים המתרחשים במהלך החיים כמו: בגרות, זקנה, הריון או מחלה. נקודת שיווי המשקל משתנה גם בעקבות מצבים רגשיים קשים או כתגובה לדיאטה קיצונית מצד אחד ואכילה מוגזמת מצד אחר. שינויים במשקל הגוף מעל לנקודת שיווי המשקל (Set Point) האישית או מתחת לנקודה זו יעוררו את מערכת העצבים המרכזית להפעיל את התיאבון ואת חילוף החומרים, זאת במטרה להגן על נקודת שיווי המשקל. אנחנו יכולים לנסות לשלוט במשקל באמצעות תפריט מוכתב ופעילות גופנית ובכך להותירו מתחת לנקודת שיווי המשקל האמיתי שלו, אבל הוא ימשיך וישאף לחזור למקום הטבעי שלו. זה יקרה בשלב שבו אנו מרפים קצת (בגלל מצב נפשי, אירוע בחיים או צורך פיזי). הגוף ינצל את ההזדמנות וייכנס להתקף זלילה ולאובדן שליטה עד להחזרת הקילוגרמים ’החסרים’. הייתי מדמה את זה למין בובת ’נחום תקום’, אותה בובה ששומרת על שיווי משקל, גם כשנטה אותה לכיוון מסוים, נצליח לשמור אותה מוטית לזמן קצר. עד מהרה היא תחזור לנקודת שיווי המשקל שלה”.

להיפרד משפת הדיאטה

כדי להגיע לאותה נקודת שיווי משקל, מציעה קלטר לעבור תהליך ארוך שראשיתו בפרידה משפת הדיאטה הנשלטת כעת על ידינו. לדבריה, בשפת

הדיאטה הכל נמדד בקלוריות ובקילוגרמים. זו שפה שחוטאת ליכולת המולדת והאינטואיטיבית שלנו כבני אדם ומקשה עלינו לדעת מתי באמת אנחנו רעבים ולמה, מתי אנחנו שבעים וממה. הלקסיקון של שפת הדיאטה מבוסס על מילים כמו אסור־מותר, צריך־לא צריך, בריא־לא בריא, טוב ורע, נכון או לא נכון. שפת הדיאטה מנוהלת מתוך מחשבות האומרות: חייבים להפחית במשקל כדי להיות בריאים. ההרזיה היא פונקציה של כוח רצון. צריך לצמצם צריכה של מזונות משמינים. יש לספור קלוריות. לאכול פחות. ארוחת בוקר היא חובה להשגת תוצאות. היה לי שבוע טוב, ירדתי במשקל. השימוש בשפה הזאת גורר פעמים רבות זלילה, אובדן שליטה על האכילה, אכילה לא בריאה ועלייה במשקל”.

איך בדיוק אנו יוצאים משליטה בגלל שפת הדיאטה?

”אדם שמדבר בשפת הדיאטה חי למעשה מאחורי הסורגים. אסור לו לאכול את המאכל הזה והארוחה הזאת תגרום לו להשמין. המחשבות והעיסוקים ב’מותר’ ו’אסור’ משאירות אותו רעב פיזית ורגשית, בעוד שאצלו קיים הצורך הבסיסי הקיומי לאכול יותר. צורך זה נובע מהרצון הלא מודע לשמור על מסת הגוף. אדם שמגיע למצב של רעב מאבד את יכולת הבקרה שלו על האכילה, את יכולת האכילה המודעת שלו, את ההנאה מהאכילה, ונופל פעמים רבות להתקף זלילה שמעורר אותו לצריכת קלוריות גבוהה הרבה יותר מזאת שגופו צריך. גוף של אדם המצוי בדיאטה, כל דיאטה, הוא גוף רעב, גוף בחסך, גוף בהימנעות”.

ואיך נדע שהגענו לנקודת שיווי המשקל?

”בדרך כלל די בהפחתה של 5%־10% מהמשקל כדי להגיע אליה. הבעיה שנקודה זאת יודעת לעלות ומתקשה לרדת. אפקט היו־יו של הדיאטה גורם לנקודת שיווי המשקל שלנו להיות במגמת עלייה, ואנחנו מתקשים לשחזר את המקום שהיינו בו לפני התחלת הדיאטות”.

נשמע שהשיטה הזאת מתאימה לאנשים בעלי עודף משקל קטן, אבל היא לא מתאימה למי שצריך להפחית 30־50 קילו.

השיטה שלי היא תפיסת עולם. נקודת המוצא שלה היא שלא כולם יכולים להיות רזים. היא אינה מתיימרת להפוך אנשים שמנים מאוד לרזים. אצל אנשים עם השמנה קיצונית, נקודת שיווי המשקל עלתה מאוד בגלל כל הדיאטות שעשו ובגלל צורת האכילה שלהם, והם בוודאי אנשים לא בריאים. אבל באמצעות השיטה הם יכולים לשפר את חייהם להגיע למקום הטוב ביותר בעבורם. וגם אם הם יפחיתו 20 קילוגרם בלבד וישמרו על כך לאורך זמן רב זה ייחשב כהישג מדהים”.

לא מתיימרת לגרום לרזון

לא תמיד קלטר חשבה כך.

את לימודי התזונה הקלינית שלה היא סיימה לפני כ־20 שנה. אז, כמו רבות אחריה, נסחפה בחלום לחלץ את לקוחותיה ממגפת ההשמנה. ואכן, לא חלפו ימים רבים, והקליניקה שלה שקקה חיים. המטופלים רזו, הביקוש גדל והיא הייתה בעננים. אלא ששמחתה הייתה מוקדמת מדי. המטופלים שהפחיתו כל כך יפה במשקלם, העלו את כל הקילוגרמים האבודים ואף יותר, מצב שגרר בעקבותיו תחושת כישלון הדדית. זאת הייתה הנקודה שקלטר הבינה שהסיבה להשמנה וכנראה גם לכישלון של 95% מהדיאטות היא ההתעסקות בהפחתה במשקל, כלומר, בדיאטה עצמה.

גם הרעיון שילדים צריכים לעשות דיאטה לא מקובל עליה. ”ילד שנכנס לתהליך של דיאטה או לחלופין לשינוי אורח חיים שמטרתו הגלויה או הסמויה היא הורדת משקל, נידון מראש להיכנס למעגל האינסופי הרזיה־השמנה. באחד המחקרים התברר שמתבגרים שעשו דיאטה העלו במשקלם יותר בהשוואה למתבגרים שלא עשו דיאטה בתקופת מעקב שנמשכה שלוש שנים. נוסף על כך, הוכיחו החוקרים שילדים בעלי עודף משקל שנכנסו למשטר דיאטה פיתחו בעיות אכילה. בנות שעשו דיאטות לעתים קרובות נטו להתקפי זלילה פי 12 לעומת בנות שלא עשו דיאטות. בנים שעשו דיאטות לעתים קרובות נטו להתקפי זלילה פי שבעה לעומת בנים שלא עשו דיאטות”.

אז מה עושים עם ילד שמן? מניחים לו להמשיך לזלול?

”ילדים לומדים דברים רבים מתוך התבוננות במבוגרים. כשאתם תשתנו, גם הם ישתנו. אחד העם במאמרו ”חיקוי והתבוללות” מגדיר את החיקוי: ”כל מה שהאדם אומר ועושה ומרגיש, לא ממעמקי עולמו הפנימי... כי אם מפאת הנטייה הטבועה בו להידמות אל אחרים, ומפני שהם כך אף הוא כך”. ולכן, אם אנחנו רוצים להנחיל לילד דימוי גוף בריא, הערכה עצמית חזקה ולגרום לו להיות אכלן אינטואיטיבי, עלינו לשמש לו מודל בריא לחיקוי, לצאת לו מהצלחת ולתת לו לגדול לתוך גופו”.

אז בעצם את אומרת למטופלים שלך: תפסיקו עם הדיאטה ותאכלו רגיל?

”היום אני כבר לא מתיימרת להביא את בשורת הרזון, אני גם לא מתכוונת להבטיח הרזיה לעד. אבל בגישה שלי אני מזמינה את המטופלים לחשיבה ביקורתית, לשאלת שאלות, ומתוך זה להיכנס לתהליך שסופו למידת שפת אכילה חדשה”.

השפה הקדומה שנשכחה

בשלב שבו מטופליה עוברים

את שלב הפרידה משפת הדיאטה נערך במקביל שלב נוסף שבו הם רוכשים את מה שהיא מכנה ”שפה אינטואיטיבית”. קלטר: ”שפה אינטואיטיבית זו שפה קדומה שנטועה בנו, אבל בעולם המודרני שכחנו אותה. זו שפה שמאפשרת לנו לנהל עם עצמנו דו־שיח בריא, שמסייע לנו לזהות את הצורך האמיתי שלנו בבחירת מזון זה או אחר ומאפשר לנו ליהנות מאוכל, בלי לספור קלוריות או לחשוב על קילוגרמים. בשפת האכילה האינטואיטיבית, למזון דל קלוריות אין יתרון. הרעיון הוא לאכול אוכל אמיתי וטוב מתוך בחירה מלאה וחופשית, ואם רוצים לאכול שניצל וצ’יפס, אין סיבה לא לעשות זאת. הרעיון הוא לזהות את סוג הרעב האמיתי. זהו סוג רעב שרבים אינם מכירים, בין השאר משום שהתרגלו לאכול לפי זמנים, לפי תפריטי דיאטה או מאחר שהרעב הרגשי שולט בהם”.

איך אפשר לזהות את הרעב הפיזי האמיתי?

”זה תהליך המחייב אימון רב, אבל אם לומדים לסמוך על האינטואיציה, מצליחים בזה, ואז צריך לשאול למה אנחנו רעבים, מה אנחנו רוצים לאכול, איזה סוג של אוכל, באיזו כמות. ואם מתברר שהרעב איננו פיזי, אפשר ללמוד לחיות עם הריק, למרות הקושי, ולפעמים ללמוד להישאר עם הרגש, ולא לסמם את עצמנו באוכל כדי לטשטש אותו. בתהליך הזה אנחנו עשויים לגלות שאנחנו אוכלים פחות, נהנים יותר ועל הדרך גם מפחיתים משקל”.

ככה תחזרו לנקודת שיווי המשקל שלכם

(ועל הדרך תלמדו את שפת האכילה האינטואיטיבית)

• הפסיקו להישקל.
• קחו בעלות על הרעב ועל השובע. נסו לזהות את תחושות הגוף ולאכול בהתאם לצרכיו.
• התפייסו עם האוכל. תאכלו, תיהנו, תשבעו ואל תחושו אשמים.
• תגידו "לא" למשטרת האוכל: נתקו את עצמכם מכל החוקים המורים לכם מה לאכול וכמה ואם הייתם טובים או רעים בזמן שאכלתם גלידה טעימה לקינוח.
• הפסיקו לבקר את עצמכם ואת גופכם.
• קבלו את עצמכם ואת השונות הגנטית שלכם. אל תנסו להפוך את גופכם למשהו אחר ולא מציאותי.
• הקפידו על פעילות גופנית להנאה ולשיפור ההרגשה. אל תראו בה כשורפת קלוריות ומקדמת רזון.
• נסו לזהות את סוג הרעב המונח בבסיס האכילה (רגשי, פיזי או חברתי). זכרו שהאוכל אינו פותר מצבים רגשיים כמו כאב, שעמום, בדידות או עצב. עם זאת, דעו שלעתים נכון לנו לאכול בהתאם לרגש, אך שחררו את הכעס והאשם שבאים בעקבותיו.
• נסו לבחור את המאכלים שלכם מתוך התאוות, הצרכים והמקומות הבריאים והנכונים לגופכם. חשוב שהאכילה תהיה מגוונת ותספק לכם גם הנאה.