הומואים בני 60-80 מציגים: גיי-ריאטריה
הרבה לפני שמישהו חלם על מצעדי גאווה מרהיבים בתל-אביב, התנהלה בגנים הציבוריים בסתר ובשקט, סצינה הומוסקסואלית שתוצאות פעילותה הובילו לחופשיות בה מתנהלים כיום חברי הקהילה בעיר. קבוצת הומוסקסואלים מבוגרים מעלה על במת התיאטרון חוויות אישיות מתקופה בה הדברים נראו אחרת לגמרי. הצצה לעולם אחר
היום, כשתל-אביב מלאה מקומות בילוי הומולסביים, בארים ומועדונים, ודגלי גאווה קטנים וגדולים מתנוססים ברחובות, כמעט קשה להאמין שרק לפני כמה עשורים המקום העיקרי להכרות וכניסה לעולם ההומואים היה הגן הציבורי. בגן מאיר בתל-אביב שם החלה פעילות הקהילה המקומית, הועלתה השבוע ב"מרכז הגאה" הצגה מרגשת ומקורית, "גיי-ריאטריה".
גיבורי ההצגה, קבוצת "קשת מזהב", המורכבת מהומואים בני 60-80, החלה לפעול לפני ארבע וחצי שנים כשהיא מכוונת פעילותה למפגשים העשרה חברתיים ותרבותיים לבניה המבוגרים של הקהילה ההומוסקסואלית. הקבוצה נפגשת פעם בשבוע ודנה יחד בסוגיות הקשורות להוויית החיים כהומו מבוגר. בשנה וחצי האחרונות השתתפו חברי הקבוצה בפעילות תיאטרון קהילתי יחד עם במאי ההצגה, חיים טל ממייסדי עמותת "זרבות", עמותה העוסקת בנושאים שלרוב נעדרים מהשיח התרבותי בישראל ובייצוג האחר והשונה בחברה באמצעות ביטוי אומנותי.
משתתפי הקבוצה למדו את מיומנויות המשחק והדרמה ואספו חומרים אישיים שלוקטו להצגה החושפנית והאישית. "היה לי הכבוד להציג לדור הצעיר את מה שאנחנו עברנו" מספר אדם אלמוג ללו (69), "בין העצים האלה, כאן בגן מאיר, התחבאנו וככה הכרנו לנו פרטנר ללילה, או למערכת יחסים ארוכה יותר".
"זו הייתה להם הפתעה איומה, ממש איומה"
ההצגה כולה מתרחשת סביב ספסל בגינה שם צצות ועולות חוויות מתקופות שונות בחייהם של השחקנים הבוגרים,"אנחנו לא קוראים לעצמנו קשישים", מספר בחיוך עודד צורי, אחד המשתתפים, "מעדיפים להגיד 'כ-שישים', זה נשמע הרבה יותר טוב". מאחורי החיוך הרחב של צורי מסתתר סיפור עצוב של קיבוצניק ומורה לשעבר שבגיל חמישים כשהוא נשוי, אב לארבעה וסב לשלושה החליט לצאת מהארון, החלטה שהובילה לקרע כואב בינו למשפחתו.
עברו של צורי (60) הוא שונה משל רוב החברים בקבוצה שניהלו חיים פעילים גם מחוץ לארון, וסללו בצעדי מחאה קטנים אך נחושים, את הדרך לקהילה הגאה המשגשגת הקיימת בעיר כיום. "אם אנחנו לא היינו עושים את כל מה שעשינו האם היינו מגיעים לכל הדבר של הומואים, מצעדים, אלפי אנשים?" שואל על הבמה רוני טל, הומוסקסואל בן 77 שחי 44 שנה עם אותו בן הזוג, ויחד איתו ניהל מוסד מוכר לחברי הקהילה באותם שנים "המסיבות של רוני וג'וני". "באמת לא חשבתי על זה עד היום ורק בזכות ההצגה נפל לי האסימון", מסביר יואב, אחיינו של טל השייך גם הוא לקהילה, "הדברים שנראים לי ברורים מאליהם לא היו ככה פעם, הם ניהלו את המאבקים בשבילי ובזכות זה אני פה".
"אם מישהו מוכר היה רואה אותנו יחד, הייתי אומר שאתה הבן דוד שלי"
הדר גרד (80) בוגר החבורה, מציג על הבמה את בתדהמה והחלחלה שתקפה את הוריו כשהגיעו במפתיע הביתה בנעוריו וגילו אותו מקיים יחסי מין עם נער אחר. "בהתחלה הם ממש קיבלו אותי בזוועה, זו הייתה להם הפתעה איומה, ממש איומה" הוא מספר ומוסיף, "ההורים שלי נישלו אותי מהעיזבונות, מכל הדברים, אילולא אמרתי הייתי יכול לחיות היום חיים אחרים לגמרי". נראה כי בכל זאת גרד מרוצה מהבחירות בחייו, הוא אחד ממקימי האגודה
ההומולסבית והעורך הראשון של העיתון הגאה "מגעים", גרד היה נשוי כ-30 שנה ויש לו בת ונכד. "אשתי לא עזבה אותי כי אני הומו", הוא מתוודה, "היא ידעה כל הזמן ואמרה שכל עוד אני לא שוכב עם נשים אחרות, מבחינתה הכל בסדר. היום היא גרה בחו"ל אבל אנחנו מקיימים שיחת טלפון טרנס-אטלנטית מידי שבוע".
אחת הבעיות שעדיין מטרידות את חברי הקבוצה היא השאלה מה יהיה עליהם כשיהיו זקוקים לעזרה סעודית ולא יוכלו להתנהל לבדם בבית. למרות הלגיטימציה, הקבלה והפתיחות היחסית לנושא, עדיין לא קיים דיור מוגן המאפשר לחברי הקהילה להזדקן יחד עם בני גילם, בגאווה. "יש לי חלום", מצהיר ללו בפאתוס, "שזוגות של אוהבים יבואו אל הבית הזה ויחיו באושר את שארית ימיהם". "אנחנו היום עוד עצמאיים לגמרי", מוסיף גרד "אבל יגיע זמן שלא, וכשנזדקק לעזרה סוציאלית או משהו דומה, בית אבות זה הפתרון".
