יצירת מופת במפתח סול
התחושה המלווה את ההאזנה לאלבומה החדש של "מריונטה סול" מזכיר את ההתרגשות שבגילוי "בנזין" או "אלג'יר": מתחת לאבק הפריפריה נחה יצירה מצוינת, המתארת את מנגינת הייאוש
"מריונטה סול" היא להקה קמצנית: חבריה משדרים נרגנות עקרונית ואף נעדרים ויזואלית מאלבומם. המוזיקה המבעבעת שלהם נדחסת לחצי שעה בלבד, כמו בכספת בנק צרה, בסניף באר שבע – העיר שיורה עכשיו כדורי מוזיקה עוצמתיים (נדב אזולאי, יוחנן קרסל ובקרוב מוזיקאים נוספים).
אבל הדלות המופגנת של "מריונטה סול" בכל מה שחיצוני למוזיקה, היא הדלק של "עיר הפועלים", האלבום השלישי (אחרי שני אלבומים מחתרתיים שיצאו רק באינטרנט) - יצירה סנסציונית בַּאמת הגברית ונטולת ההצטעצעות שלה. אמיר גרומן – הזמר וכותב השירים, ועידו קרוב – שותפו לנגינה, לעיבודים, להפקה, להקלטה ולעיצוב העטיפה, יצרו אלבום שממדי ההתרגשות שבגילויו מזכירים את החשיפה הראשונה למוזיקה של "בנזין", שגם הגיעה מהפריפריה, מתודלקת בכישרון ובכריזמה הפוליקרית; וגם את ההלם שבהתוודעות ללהקת "אלג'יר". בשונה מהחום הטעון שהפיצו שתי הלהקות הנכחדות האלה, אצל "מריונטה" הטמפרטורות שקולות, כמעט אנליטיות. בקרירות המתנכרת, ובדימויים המילוליים הציוריים, היא מזכירה לעיתים את הצמד "יאפים עם ג'יפים".
הצליל של "מריונטה" מונח על מצע של רוק מִדברי ים תיכוני עם אלקטרוניות אייטיזית, ומתבסס על קולו הדומיננטי של גרומן - מתכת חלודה, מכאיבה כמו גריסת חצץ בשיניים. "זה רק הקול שלי מתקלף", שר גרומן ב"הכל היה", ואכן, הוא מפשיט את קולו במהלך האלבום: מהניכור האגרסיבי שבשיר הפותח, דרך ההתרככות שב"ראש ההר" וזעקת הגור הפצוע המבצבצת מ"הי". לבסוף, הלבה הזו מנתצת בשיר האחרון, "התנפצות".
בין ערות להתערערות
בעזרת גיטרות, בס, קלידים, פסנתר, תכנותים ותופים (חלקם של גיל נמט המבריק, שמתופף להפליא גם באלבום של נדב אזולאי), "מריונטה" אורגים, עם מוזיקה רהוטה ורבת עומקים, את מנגינת הייאוש. היא אכזרית בחשיפתה ומיטלטלת מהמתח שבין התפוררות לערות ("ערי בלהות") ולהתערערות ("שעונים"). רדופי רוחות עתיקות (שמתגלות בשיר "עשור", שאיתו פרצו), הפטאליות שלהם מוחצת."הקרב על שארית הזמן הוכרע כשהיית ילד", אומר גרומן בשיר הנושא. הייאוש גלוי, "פה אין לך כלום", נאמר ב"המום",והפסימיות שלהם מצמיתה כמו הטיפוס ל"ראש ההר", שבסיומו מתגלה הסוף המר. גם מעט התקווה בוקעת באופן חלקי ואור פניה היפות יתגלה רק בחושך ("עיר הפועלים").
גם ללא מפיק חיצוני, גרומן וקרוב הוציאו אלבום מצוין. ובכל זאת, ניכר בו חסרונה של אוטוריטה אוביקטיבית. בדרך כלל מפיק תקיף מונע משירים רעים לעבור את הסף, אבל במקרה של "מריונטה", נדרשת
סמכות שדווקא היתה משכנעת אותם לא לוותר על שירים טובים, כמו "בין השמשות" שנשמט מהאלבום. מפיק כזה היה גם דורש מהם לצרף חוברת טקסטים, שכה חיונית, מאחר שלגרומן מילים באיכות של משורר, ומשפר את ההיגוי שלו כך שיהגה אותן באופן ברור.
מתחת ללכלוכי הזיעה והאבק שב"מריונטה סול" ניכרים מים זכים, וכל תשתית הצימאון של הלהקה מובילה אל צלילותם. כמו הרחוב המתמלא זהב שבשיר "ערי בלהות", הם מלחלחים ביופי את המציאות המיובשת.
"עיר הפועלים", "מריונטה סול", "שקשוק השפנים רקורדס"
