לעולם בעקבות השמש

לרחל פורטוגל, אחת מחולות הריאה ב"בית המרפא" של דוד פוגל, יש שתי הופעות חטופות, אך בלתי נשכחות. כל כך היא נצרבת בתודעת הקורא, עד שמתחשק ממש לאחוז בשימלתה ולהפציר בה שתישאר עוד קצת, ולא תמהר להיבלע במסה הערפילית, המעיקה והדקדנטית, של הוויית המחלה והחולים השוררת בבית המרפא.

על רחל פורטוגל לא יודעים הרבה, אולם חיוניותה רבת הניגודים - אותה חיוניות שלבלרי עולם הבידור היו מכנים " סטאר קוו'ליטי" – חורגת הרבה מעבר לניפחה הכמותי המצומצם בספר. למעשה, היא כמעט הדמות היחידה בנובלה שטמון בה הגרעין הפוטנציאלי של אדם שלם ומלא שיש לו מחלה, ולא כרוב הדמויות, אפילו המרכזיות שבהן – כמחלות שיש להן בני אדם.

אין שמש, יש רק רטוריקה של שמש (צילום: Jupiter)

אנו מתוודעים לרחל פורטוגל דרך עיניו של אדלר, חולה אחר בבית המרפא ופלרטטן כפייתי, שקשה להחליט מה חשוך מרפא יותר אצלו - מחלת הריאות שלו או צחיחותו הרגשית, שמשרה אווירה של אנונימיות תפלה על מגעיו הארוטיים, המעלים על הדעת לעיסת גיר.

מופעי החיות הממשיים של אדלר מתרחשים כמעט אך ורק הודות להקרנה האישיותית העזה של רחל פורטוגל, בשני מפגשיו האקראיים איתה. הוא כמובן מחזר אחריה, אולם משהו משתבש לו לפתע במנגנון החיזורי האוטומטי, ולהרף רגע הוא באמת מניח לה לחדור פנימה.

הנה השניים במפגשם הראשון: אדלר רוצה כמובן, ללוות אותה "קצת" ורחל פורטוגל מסתייגת, אומרת בקול רם מה היא באמת חושבת על הטרחנים, אלה שמלווים אותה "קצת" ומפליגים בנאום על "הביבליותיקה" שלהם. אבל לבסוף היא מתרצה.

הם מתיישבים על ספסל "שליד דופן ההר" ואדלר מביט בה: "אדלר הרגיש את עצמו לפתע מוצף כולו נחשול של נעימות. הציץ על רחל פורטוגל שלידו, שפיה המלא, הגדול והקפריזי בפנים הסגלגלים ודהי הגוון, חייך עכשיו חיוך שליו ונשכח של תינוק, ואמר: "וכי אין זה משונה, פרויליין פורטוגל, שעשית דרך רחוקה כל כך, מהודו עד עמק אלבנו, אולי רק בכדי לשבת עמי עכשיו על ספסל זה?! "מהודו, לא מהמבורג?" הצטחקה הנערה. "לא. רק דרך המבורג. מסביבות בומביי..." שעון המגדל השמיע מרחוק שתים עשרה – צריך היה לחזור".

נחשול של נעימות

מה מחולל את אותו "נחשול של נעימות" שמציף את אדלר לפתע בלי שיתכונן? חום כנראה; חום אנושי הנודף מנוכחותה של רחל פורטוגל, ואיננו שם נרדף ל"נחמדות" או "התנחמדות", אלא לדינמיות של הוויה אותנטית, החיה את סתירותיה הפנימיות, שהיא-היא רחל פורטוגל.

בנובלת המחלה הזו של פוגל כולם עסוקים בשמש ובחום: השמש היא המירשם שרושמים הרופאים, ומשאת הנפש של החולים שמשתוקקים כבר לצרוך אותו. אולם יש רק רטוריקה של שמש, ואין שמש מחממת באמת, לא מבחינה פיסית ולא מטאפורית. משהו נותר דלוח, בעולם ובנפש פנימה, על סף הקור.

רגע המפגש של אדלר עם רחל פורטוגל, אותו "נחשול נעימות", הוא אירוע של שמש ייחודי בנובלה: שמש בתור איזו אפשרות פנימית. אדלר, שהשמש הזו איננה נמצאת בכלל באוצר מושגיו, והיא בבחינת האחר והזר, מכנה את התחושה שהיא מעלה בו "הודו": רחל פורטוגל הגיעה מהודו, הוא אומר ספק בהשתאות ובתום לב, ספק במאמץ חיזורי מגושם. והקורא מאמין לאדלר ולהמצאה שלו על "הודו". האמון הזה נובע בעיקר מהיופי והשכלול שבתמונת הדיוקן הקצרצרה של רחל פורטוגל.

מדהים עד כמה מצליח פוגל, ובשורות ספורות, לטעון באנרגיה רבה כל כך את תמונת התקריב הזו של פניה; בבת אחת מוטלת קרן לייזר אל תוך הקודים הכמוסים של אישיותה, המלאים בדינמיות של סתירה וניגודים: החושניות הנשית המפתה, האקספרסיבית והמעוררת חרדה של פיה "הגדול והקפריזי", חיוורון המחלה העדין, האירוניה החריפה, השיכחה העצמית המוחלטת, התינוקית, שיש בחיוכה.

למה צריך היה לחזור?

בתוך חצי עמוד וחצי שעה בקושי, זמן הטיול המשוער של אדלר ורחל, היא עוברת לנגד עיננו ועיניו של

אדלר, כמה וכמה מצבי תודעה ועוד כמה אפשרויות נשיות: נערה סרקסטית עם מענה לשון ועין חדה, פאם פאטאל חושנית וקפריזית, אם רכה ותינוק חסר ישע כאחת. אבל כל זה נקטע ונארז כי "צריך היה לחזור": אדלר לא ממש הרים את הכפפה ששמה רחל פורטוגל, וכמוהו ככל הנראה גם הסופר דוד פוגל.

על פרט מתוך "בבית המרפא", דוד פוגל. הספריה הקטנה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה