בחזרה לימי הפורמנים

בשבוע הבא מתכנסים בני המשפחות של מלווי השיירות לירושלים בבית הפלמ"ח למפגש רעים בסימן "והיגדת לבנך". לרגל האירוע, ביקשתי להקדיש כתבה מצולמת לאותם "פוּרְמָנִים" - כך כונו מלווי שיירות תש"ח לירושלים. פניתי ליהודה זיו (אז זְלַטִין) שגם היה "פורמן" וגם נשא עמו מצלמה בה הנציח דמויות ומקומות של ימים סוערים אלו. ביקשתיו לספר את סיפור מלווי השירות. זיו הסכים - והנה תמונותיו וסיפורן, כפי שהעלה אותו על הכתב.

מאותם ימים סוערים של שיירות תש"ח נותרו היום רק זכרונות ואנדרטות, שירו של חיים גורי "באב אל-ואד", שלדי המשוריינים במעלה שער הגיא, וכן כיכר מלווי השיירות ורחוב הפלמ"ח בירושלים.

מלחמת העצמאות שפרצה בעקבות החלטת עצרת או"ם על הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל, בליל כ"ט בנובמבר 1947, מצאה את אנשי "הָרֶזֶרְבָה הירושלמית" של הפלמ"ח (המונח "מילואים" טרם בא לעולם!) בעיצומם של שמחה וריקודים. כבר למחרת הגיעה הידיעה על התקפת שני אוטובוסים בדרכם מחדרה ומנתניה לירושלים. כך החל הפרק הראשון במלחמת העצמאות - "הלחימה על הדרכים".

האבטחה הצמודה לשיירות המשאיות והאוטובוסים הוטלה מטבע הדברים על אנשי הפלמ"ח. כמשרד ליחידת הליווי הירושלמית הוקצה חדר מס' 16 באגף קרן היסוד שבבניין המוסדות הלאומיים (מאוחר יותר, בפיצוץ מכונית התופת בבניין המוסדות, נהרס חדר 16 ונפגעו היושבים בו). בעוד הבריטים בארץ, על דלת המשרד היה שלט שנשא את כינוי הסתר "שמעון פוּרְמָאן" ("איש נסיעות" באידיש) – כלומר, "שמעון העגלון", המוביל במומחיות ובנחישות אנשים ומצרכים.

מלווי השיירות הירושלמיים נקראו לפיכך "פורמנים" ועל חזותיהם ענדו את סמל "המשוריין המכונף". כולם מוותיקי הפלמ"ח, אך צעירים עדיין - נערות ונערים סביב שנות העשרים (קצת פחות וקצת יותר) - שבגרו לפתע באימי המלחמה, אך רוחם הצעירה היא שסייעה להם לעמוד בכל אלה!

חלקם שימשו כליווי צמוד לשיירות, בעוד חלקם האחר ישב בקיבוץ קריית-ענבים ואנשיו יצאו מדי לילה, חמושים בנשק מינימלי, אל הרכס שמצפון למעלה שער-הגיא – לתפוס, למשך היום כולו, גבעה שולטת מגבוה על הכביש לירושלים. כך נולד גם השם "משלט".

כשחשבו כי העניין יארך שבועות אחדים בלבד, היו ה"פורמנים" חוזרים תחילה, בהגיע השיירה לירושלים, אל עיסוקיהם ולימודיהם עד לשיירה הבאה. אך משנתברר כי זו מלחמה של ממש, שימש להם תחילה כבסיס פנסיון "בִּיקֶל" שבמבואות בית-הכרם. כאן ירד עליהם השלג הראשון של חורף תש"ח.

1. ליד פנסיון "ביקל". מכוניתו של המג"ד, צביקה זמיר ("פורד מרקיורי", מס' M349P), ולידה הדסה אביגדורי בשמלת "סַרַפָאן", בה אפשר להחביא "סְטֶן" מפורק, מתאמנת בסטן על יוס'קה נהרי. לליווי השיירות היה נלווה גם טנדר של נוטרים ובו הנשק הליגאלי היחידי מקלע לואיס.

2. ה"פורמנים" בשלג.

ליד "ביקל" היה עדיין השלג שעשוע נעורים, אך במשלטים ועל גבי המשאיות העמוסות במעלה שער הגיא נרטבו ה"פורמנים" במטר הסוחף והרוח והשלג הקפיאו אותם; לאורך כל הדרך שבין "צומת הגבורה", הסמוכה לחולדה, לבין ירושלים – בעיקר במעלה שער-הגיא ויותר מכל ליד הכפר קַסְטֶל – גבו ההתקפות החוזרות על השיירות מחיר יקר ממלוויהן, מן הנהגים ומן הנוסעים בהן.

בטקס יום הזיכרון שנערך לימים בקריית-ענבים - לרגלי אנדרטת חטיבת הפלמ"ח הראל, אשר שמה הוא מכינויי החיבה לירושלים, אמר ה"פּוֹלִיטְרוּק" (קצין ההסברה) המיתולוגי, בני מַרְשָׁק: "בכל ההיסטוריה הצבאית, בעולם כולו, לא נודעה עוד יחידת צבא שרוחב החזית בה לחמה לא היה אלא רוחב של כביש – ומידת רוחב זו היא שקבעה גורלה של מדינה!"

כשיצאו הערבים משכונת רוממה, ישבו שם ה"פורמאנים" עת קצרה בביתו לשעבר של המוח'תאר. לימים, עם פינוי הכוחות הבריטיים מירושלים, נתפס מחנה הצבא ב"בתי שנלר" ואגפו המערבי הוקצה אז ל"פורמנים" – ומכאן ואילך חיו במשטר צבאי (פחות או יותר, שהרי מדובר ב"פלמ"חניקים"). הרבה ירושלמים ניסו אז לחזר אחרי הפורמנים כדי לצאת מירושלים עם השיירות. לפיכך הציבו את שאול'יק אייזנשטאט בשער "שנלר", עליו נכתב: "נא לא לשאול שאלות!" (ראו תמונה מימין).

3. מימין לשמאל: שיירה ערוכה ליציאה ליד מחנה "שנלר" – ובראשה שׁוֹשׁ ה"פורמנית"; קצין המודיעין משה וַכְמַן (עֵרָן) עם משקפת ומעיל הסוואה; פלמ"חניקים בתגלחת בוקר בברזייה של צבא בריטניה לשעבר (מחנה שנלר).

4. מחנה "שנלר" הופקד בידי אנשי החי"ש של ירושלים, שמתוך קנאה מצאו דרך להתנקם ב"פורמנים": באגף שהוקצה להם נכתב על פחי האשפה "פלמ"ח זבל". בתמונה: "יויו" גלעדי והנוטר קלמן רוזנבלט נושאים את הפח.

5. מראה מראש הר מעוז (קסטל) - הכפר, כביש "שבע האחיות" והכביש החדש.

6. "יוּסְפָה" ירושלמי ויהודה זְלַטִין-זיו ליד משוריין שהתהפך לצד הכביש, בסמוך לליפתא.

7. הַשַּׁלָּם של הפורמנים, נחום גְרוֹס (לימים פרופ' לכלכלה באוני' העברית) משלם את המשכורת החודשית (18 לא"י) לקורפורל יונה בְּלַטְמַן (לימים פרקליט המדינה).

שלב "הלחימה על הדרכים" נסתיים ביום 31 במרס 1948, בתום שבוע אומלל בדרכים: ארבע שיירות רכב יהודיות הותקפו בזו אחר זו ונפגעו קשה - ליד בַּרְבַּרַה ("מבקיעים" של היום) שמדרום לאשקלון; בדרך מנהריה ליחיעם, ליד הכפר הערבי כַּבְּרִי; בדרך חזרה מגוש-עציון לירושלים, לא הרחק מציונו של נֶבִּי-דַנְיַאל; וב"צומת הגבורה", ליד חולדה.

8. לוויית חללי שיירת "הדסה" ליד בית החולים "ביקור חולים", בה נפלה שׁוֹשׁ בן-ארי בדרכה לבקר את יוס'קה זיו, שנפצע בשיירת נבי-דניאל, ומת מאוחר יותר מפצעיו.

9. באותה לוויה.

בארבעת חודשי ליווי השיירות אבטחו ה"פורמאנים" בדרך אל ירושלים 224 שיירות של כלי-רכב. מלבד אוטובוסים ומוניות, העלו אליה השיירות הללו כ-3,000 משאיות ובהן כ-10,000 טונות של מזון, ציוד ואספקה - מטען חיוני שלא יכול היה להגיע אל העיר, המוקפת כוחות ערביים עוינים, בשום דרך אחרת.

במבצע "נחשון" (אפריל 1948) נפרצה הדרך לירושלים על-ידי גדודי חטיבת פלמ"ח-הראל, שלוחמיה צוידו במיטב משלוח הנשק והציוד, שהגיע אז מצ'כיה. במקום "ליווי צמוד" לשיירות, נכבשו כפרים ומשלטים משני עברי הכביש, המצור על ירושלים הוסר - ושיירות גדולות, עמוסות מכל טוב, עלו אליה בדרך שנפתחה לרווחה. אנשי הגדוד השישי בחטיבה, ובהם ה"פורמנים", יצאו אז לחופשת חג הפסח עם בני משפחותיהם. אך אלה שאינם ירושלמים שוב מצאו עצמם, לאחר החג, בפני כביש חסום במעלה שער הגיא.

10. באגף הפורמנים ב"שנלר".

11. מצטלמים לאחר מבצע "נחשון" - עם נשק אישי, מעילי הסוואה וקסדות. במרכז - יַקִי וֶג, מפקד ה"פורמנים", שנפל בקרב על משטרת לטרון.

13. שעת מנחה באגף הפלמ"ח ב"שנלר".

14. כאמור, לאחר חופשת פסח קצרה באפריל 1948 שוב נחסמה הדרך לירושלים. הלא ירושלמים מבין הפורמנים נתקעו בהמתנה בחצר בית החרושת "אוקבה" בראשון לציון. מימין: יושבים וממתינים. משמאל: תמר'קה הפט בבית החרושת.

ה"סנדביץ'" בשיירות - גרעין לחטיבה "שבע", שהוקמה אז, ולגדוד המשוריין הראשון בצה"ל, שנקרא תחילה "חֶמֶ"ש (חיל משוריינים) א'". בליל 30-29 במאי 1948 נטלו הפורמנים חלק בניסיון הכושל לכבוש את משטרת לטרון. לאחריו שבו הנותרים אל הגדוד השישי, שהוקם מחדש באותה עת.

• בשבוע הבא נשוב לסדרה שבה התחלנו לפני שבוע.
  

• לכל הכתבות במדור טיול לעבר