מתה על גומת החן שלו, אבל כבר לגור איתו?
מחדר המדרגות אני שומעת רעשים חשודים. יכול להיות ששכחתי את הטלוויזיה דלוקה? חשבתי להתקשר למשטרה ואז נזכרתי: אדם נוסף חי איתי בבית, דניאל, שאחרי חמישה ימי היכרות הצעתי לו להיכנס למרחב האינטימי שלי. מה עלה בדעתי?
לדניאל יש גומת חן קטנה בלחי ימין. לא כולם מבחינים בה. הגומה הקטנה הזו מסוגלת לנטרל אצלי כל מחשבה הגיונית, להעביר זרם חם בגופי ולגרום לי לאפיסת כוחות, או להרגיש כמרחפת על ענן.
אני חוזרת הביתה, תשושה ומאובקת מיום קיץ ארוך, חם ודביק, כמהה להרגיש זרם מים קרים על גופי ולשטוף מעלי את הפיח ועשן הסיגריות שדבק בי. ואז, לזנק עירומה למיטה, לקרוא כמה עמודים מהספר המונח על השידה, ולעבור לעולם החלומות והפנטזיות.
מחדר המדרגות אני שומעת רעשים חשודים בוקעים מדירתי. יכול להיות ששכחתי את הטלוויזיה דלוקה? הרי בכלל לא פתחתי אותה בשבוע האחרון... הוצאתי את הנייד, מוכנה להתקשר למשטרה ולדווח על פורץ שהתנחל אצלי בדירה. הוא בטח מצא את השוקולד המריר המשובח שקיבלתי וחוגג עליו מול הטלוויזיה. ידעתי שאני צריכה להחביא אותו.
ואז נזכרתי. אדם נוסף חי איתי בבית. אדם זר שכבר לאחר חמישה ימי היכרות הצעתי לו להיכנס למרחב האינטימי שלי. נעצרתי מאחורי הדלת, הווליום הגבוה של הטלוויזיה התערבב עם צעקות גברים. התבוננתי במנעול במשך כמה רגעים, כאילו הוא האחראי לשינוי שאני יכולה לחולל בחיי. כאילו דלת העץ הלבנה היא המשוכה העומדת בין דניאל לביני, וברגע שתיפרץ היא תחרוץ גורלות. לקחתי נשימה ארוכה, ועוד אחת, והכנסתי את המפתח למנעול.
בזווית העין קלטתי ערימה לא מבוטלת של כלים בכיור
דניאל ישב על הספה הבהירה המשובצת ולידו שני בחורים. כמה בקבוקי בירה עמדו ריקים על שולחן העץ בסלון ולידם קערה ובתוכה גרעינים שחורים. התבוננתי בגבעת קליפות הגרעינים על השולחן שהספיקה לקרוס ולייצר עוד גבעה קטנה לידה. על מרקע הטלוויזיה התרוצצו כמה בחורים אחרי כדור. בזווית העין קלטתי ערימה לא מבוטלת של כלים בכיור.
"היי בייב", דניאל קם ופשט את זרועותיו החזקות לעברי, הבל נשימתו הסריח מבירה וחשיש.
"היי", עניתי וניגשתי אליו. "עישנתם?"
"גוווווווווול, יוווווו, איזה גול"... דניאל הסתובב במהירות, מפנה את גבו הרחב אלי, מנסה לקלוט את שבריר השנייה האחרון מהגול הראשון במשחק. נפלתי על הספה היישר לחיקו של הבחור הבלונדיני.
"אה, תכירי, בועז ויואב".
"נעים מאוד", מלמלתי וחייכתי חיוך מאולץ. בביתי שלי.
אולי קיבלתי מה שרציתי, אבל לא מה שאני צריכה?
טיפסתי במעלה המדרגות המפותלות, לאוּת מעיקה פשטה בכל איברי. כל מדרגה היוותה אתגר מחודש. מה חשבתי לעצמי כשהצעתי לבחור שאני מכירה רק חמישה ימים לעבור לגור איתי? אני והאידאות הרומנטיות שלי. לשים את כל העלול להשתבש בהתחלה? לנסות ליצור דיספרופורציה חיובית? חוסר האיזון בין האינטימיות לכאורה לבין ההתוודעות האמיתית בין דניאל לביני נועד לכישלון. אני עדיין לא מוכנה לכזאת אינטנסיביות עם מישהו שאני בכלל לא מכירה. למה הייתי חסרת סבלנות, חייבת לנסות משהו שונה כדי שאולי הפעם זה יצליח? הרי אם זה היה מתאים, היכרות הדרגתית רגילה היתה צולחת. המגורים המשותפים לא יזרזו את הקירבה הנוצרת בתהליך היכרות עם אדם חדש, הם רק יהוו זרז לכישלון. הרי אין קיצורי דרך. אולי קיבלתי מה שרציתי, אבל לא מה שאני צריכה? תחושת הייאוש המוכרת התחילה להתפשט במורד הגוף, מטפסת למעלה ונעצרת בבטן.
איך עכשיו אני יורדת לסלון, מחייכת, ומחכה לסוף משחק הכדורגל כדי לפצוח בסמול טוק מתקתק ומקסים עם שני החברים הטובים של הבחור שאני יוצאת איתו ובמקרה גם גר איתי? ברור לי מה אני צריכה לעשות כרגע כדי שהקשר הזה ימשיך להתקיים בהצלחה; להיראות מקסימה, להציע קערת אבטיח קר עם גבינה בולגרית, להיעלם עד שהמשחק הרועש והמעצבן הזה ייגמר, ואז להופיע רעננה ומיופייפת כדי להתחבב עד כמה שאפשר על בועז ויואב. הם צריכים לחשוב שאני מציאה שדניאל לא יכול לוותר עליה. בועז ויואב יכולים לעזור לקבוע את גורל הקשר הזה.
"בשלושה החודשים הראשונים של הקשר אל תראי אף נוירוזה, שום רגישות מיותרת, תראי חיננית, קלילה, כיפית...", הדהדו בראשי מילותיה של סביון, שסיפרה לי לפני יומיים על משנתה של הקואוצ'רית החדשה שלה.
"מה זאת אומרת... ואם אני סופר עצבנית?" שאלתי.
"את צריכה להיות המקום שהוא ירצה לחזור אליו בסוף יום"
"תראי", המשיכה סביון ותחבה סיגריה ארוכה ודקה לפיה, "אחרי שלושה חודשים הוא כבר יתאהב. אבל עד אז, הוא צריך לחוות איתך את הזמן הכי טוב שלו. את צריכה להיות המקום שהוא ירצה לחזור אליו בסוף יום, אדם רגוע וחיוני, המאהבת המושלמת".
עמדתי על הגג ליד המעקה הלבן עם פני לכיוון הים והתבוננתי בירח החייכן, מבקשת שינחה אותי. אההההההההההה... הים יוכל להכיל את הצעקות, אותי, לספוג את המצוקה. בטוח. חשבתי שהצעקה תשחרר את הגוש המעיק בבטן ותפוגג אותו באוויר הלח. הרי אני כל-כך רוצה זוגיות, ודניאל נראה הבחור שאוכל לעשות את זה איתו, שאוכל לעבור איתו כברת דרך. אני כן מצליחה לדמיין אותנו יושבים יד ביד על כסא נדנדה בחצר, מוקפים בעצי פרי, עם כוס לימונדה ביד.
אז למה אני מרגישה שהדבר שאני הכי רוצה עכשיו זה להיות כאן לבד? למה אני לא מסוגלת לחשוב על לילה נוסף בנוכחותו?
לפנייה לכתב/ת 
