אובמה מתבלבל
תגובותיו המדודות למתרחש באיראן מחזקות את התהייה לגבי הערכים שמניעים אותו לפעול בניגוד לאינטרס האמריקני
בימים האחרונים ראה העולם כיצד אנשים פשוטים באיראן מוכנים לסכן את חייהם כדי לזכות בחופש. הם ניצבים בידיים חשופות, חמושים בצדקתם בלבד, מול צלפים היורים אש חיה לתוך ההמון. העולם ראה את נאדה, נערה עדינת מראה, שצלף ירה בה במהלך הפגנה, דם פרץ מפיה והיא דיממה למוות על מרצפות הרחוב. האם נאדה בת ה-16 היא זבוב טרדן, שאפשר למחוץ בהינף יד? האם מותה הוא עניין פנימי של האיראנים?
כל העולם ראה והבין, חוץ מנשיא ארצות הברית. תחילה אמרו דובריו, שארצות הברית לא תתערב כדי שלא תואשם בארגון ההתקוממות. אך ככל שעובר הזמן, מתברר שלא מזימה חיצונית יש כאן אלא זעקת ייאוש, הפורצת מלבם של האיראנים שמאסו בעוני, בדיכוי ובבידוד שכופים עליהם כהני הדת הפנאטיים. מה עובר אפוא במוחו של ברק אובמה כשהוא מגנה באיחור ובלשון רפה את האלימות נגד אזרחים פשוטים, שכל חטאם הוא הרצון שבחירתם הדמוקרטית תכובד? מדוע אינו נחלץ לעזרת המתקוממים בשם ערכי יסוד אוניברסליים – דמוקרטיה, חירות והגינות, שבזכותם נבחר לכהן כנשיא? מדוע הוא מפנה עורף לצעירים ולצעירות ברחובות טהרן, שאם היו אמריקנים היו מן הסתם מצביעים עבורו?
מחאת ההמונים באיראן יכולה הייתה להיות שעתה הגדולה של ארצות הברית, תשלום של חוב שהאמריקנים חייבים לאיראנים מאז שהנשיא ג'ימי קרטר הפקיר את השאה ב 1979 והניח לחומייני להשתלט על איראן. יתר על כן, סילוק משטר האייתולות הוא אינטרס עליון של ארצות הברית: איראן המתגרענת במהירות מאיימת בראש ובראשונה על שכנותיה – סעודיה, כווית, עיראק ונסיכויות המפרץ הפרסי, כולן בעלות ברית של ארצות הברית וספקיות הדלק הגדולות שלה. השתלטות איראנית עליהן תחסום את מקור הדלק הזול והזמין של ארצות הברית ותשתק את כלכלתה, הסובלת ממילא ממשבר עמוק.
במעגל הרחב יותר, איראן המתגרענת מאיימת על יציבות המשטרים הפרו-אמריקניים במזרח התיכון, ובכלל זה טורקיה ומצרים, שנשיאה הפציר באובמה לטפל בבעיה האיראנית מפני שהיא, ולא ישראל, מהווה איום אמיתי על מדינתו ועל המשטר הפרו-מערבי שלה.
במעגל השלישי עומדות מדינות אירופה, שטווח הטילים האיראניים כבר מגיע אליהן. ובמעגל הגלובלי, איראן של האייטולות היא מקור לתמיכה כספית, ציוד ואימונים של קבוצות טרור מוסלמיות, שהכו את ארצות הברית ב-11 בספטמבר 2001. והיא בת הברית של צפון קוריאה, שהתחמשותה בנשק גרעיני מאיימת על יפן ועל המזרח הרחוק.
בימים האחרונים סיכנו איראנים רבים את חייהם ויצרו הזדמנות להכות בראש הנחש, שארסו מזין את חיזבאללה, חמאס ואל-קאעידה; לסלק את האייתולות, לחזק את הכוחות הפרו-אמריקניים ולמחוק ממפת האיומים הגלובליים את אחד המשטרים המסוכנים, המזין את הטרור בכל העולם.
אפשר להניח, שהנשיא הקודם של ארצות הברית היה מנצל את ההזדמנות ומודיע, שזייפני הקולות איבדו את הלגיטימיות שלהם לשלוט באיראן. ואולי אף מקדם את חיילי ארצות הברית שבעיראק לעבר הגבול האיראני ומכריז, שהמשך שפיכות הדמים יאלצו להכניס את הכוחות לאיראן כדי להציל את אזרחיה מידם האלימה של הבריונים. יש להניח, שתמיכה נחרצת של נשיא ארצות הברית הייתה זריקת עידוד, שההמונים באיראן משוועים לה, צעד מכריע בדרך לסילוק משטר האייתולות רגע לפני שהם מייצרים פצצת אטום.
אבל נשיא ארצות הברית מוכן לנהל משא ומתן עם המשטר הלא-לגיטימי של איראן. ברק אובמה הגיב על האלימות בטהרן בהחזרת השגריר האמריקני לסוריה, שמנהיגה בשאר אסד היה הראשון שבירך את אחמדי-נג'אד על "נצחונו" המזויף. אובמה מגמגם כשהוא צריך להגן על דמוקרטיה וזכויות אדם, אלא אם מדובר בזכותו של החמאס לפעול בגלוי להשמדת מדינת ישראל או בזכותם של מוסלמים פנאטיים לייצר פצצת אטום בלי שיופרעו.
לפני יומיים הפטיר במסיבת עיתונאים, שאינו מתכוון להיות "כלי" בידיה של מדינה אחרת לקידום האינטרסים שלה, וברור למי התכוון. האם מאמין אובמה, שנפט זמין וחיזוק תומכי ארצות הברית במזרח התיכון הוא אינטרס ישראלי בלבד? ומה פסול בתמיכה בישראל, החוששת להיות מושמדת בפצצת אטום איראנית? ככל שעובר הזמן, מתחזקת התהייה לגבי הערכים המנחים אותו, ומניעים אותו לפעול במופגן נגד האינטרסים של ארצות הברית. עלי להודות, שאין לי תשובה.
ד"ר מור אלטשולר , חוקרת מחשבת ישראל
לפנייה לכתב/ת 
