"לאנשים נמאס לקרוא על אלימות"
ספר חדש של רות רנדל הוא הזדמנות מצוינת לשמוע ממנה מה העיסוק בפשע עשה לה, איך הספרים שלה הם פוליטיים, ולמה בכלל היא צריכה את שם העט ברברה ויין
"אני מאמינה שכתיבת ספרי מתח משפיעה על החשיבה שלי, אבל לטובה", אומרת רנדל בראיון טלפוני מביתה שבלונדון. "הייתי רוצה להאמין שהחשיבה דרך עיניהם של פושעים עושה אותי יותר ישרה, יותר זהירה, יותר מתחשבת. היום אני שונאת רציחות ואלימות הרבה יותר ממה ששנאתי בעבר. דווקא משום שכתבתי על זה כל כך הרבה. אנחנו חווים היום באנגליה מגיפת פשע, במיוחד בערים הגדולות, כמעט כל שבוע נער או נערה נדקרים או מותקפים".
רנדל. הפושעים מיישרים אותה (צילום: יחסי ציבור)
רנדל, בת 79, פירסמה עד היום קרוב ל-60 ספרי מתח ובלשים, שתורגמו ל-25 שפות, נמכרו במיליוני עותקים בעולם, ושימשו בסיס לסרטי קולנוע וטלוויזיה. היא גם זו שהמציאה את המפקח רג' וקספורד, גיבור ספרי הבלשים שלה. לצד אגתה כריסטי המיתולוגית, פי-די ג'יימס ומינט וולטרס, נחשבת רנדל למלכת ספרות המתח הבריטית.
לקרוא את רנדל, ללמוד על בריטניה
רנדל כותבת אלגנטי ואינטילגנטי; בספריה היא מתמודדת עם התנהגויות אנושיות משונות ומצבים אנושיים קיצוניים. לעתים קרובות הדמויות בספריה חיות בשוליים – שולי החברה, שולי השפיות. דרך הכתיבה שלה היא מגיעה לנושאים חברתיים ופוליטיים – מעמדות, גזענות, אלימות במשפחה, אקולוגיה ועוד. אם מישהו רוצה לדעת איך השתנתה בריטניה ב-40 השנים האחרונות – מוטב שיקרא את ספריה של רנדל.
לאחרונה ראה אור בעברית רומן שכתבה רנדל תחת שם העט הקבוע שלה, ברברה ויין. הספר, "המינוטאור" (ראה אור בספריית מעריב, בתרגום לאה ששקו), הוא מותחן פסיכולוגי שמתרחש אמנם באנגליה של שנות ה-60, אבל במשפחה שחיה עדיין לפי ערכים ויקטוריאניים.
צעירה שוודית מגיעה לעבוד כמטפלת אצל משפחה, באחוזה ישנה ומתפוררת בכפר אנגלי נידח. עליה לטפל בג'ון קוסווי, גבר הסובל ממחלה נפשית לא ברורה. היא מתגוררת שם עם אמו וארבע אחיותיו, ומגלה בתוך הבית מבוך בצורת ספרייה, וחושפת אט אט את כל הסודות המשפחתיים.
רנדל כותבת זה 20 שנה רומנים בעלי עלילת מסתורין תחת שם העט ברברה ויין. היא מפרידה בין ספרי רות רנדל, שהם ספרי הפשע וספרי הבלשים שלה, ובין ספרי ברברה ויין. מה בעצם ההבדל ביניהם?
איך חיים עם פיצול אישיות
"כולם שואלים אותי וקשה לי להסביר", היא צוחקת. "אני יודעת שיש הבדל, אני חשה שונה וכותבת אותם בדרך
רנדל נולדה כרות גרייסמן ב-1930, כבת יחידה לזוג מורים. אמה נולדה בשוודיה וגדלה בדנמרק, ובילדותה בילתה רנדל תקופות ארוכות בשוודיה ובדנמרק. בגיל 20, אחרי שעבדה כעיתונאית בעיתונים מקומיים, נישאה לדון רנדל, ובמשך שנים רבות גידלה את בנם היחיד.
ב-75' התגרשה מבעלה וכעבור שנתיים נישאה לו שוב. בשנות ה-20 לחייה החלה לכתוב סיפורים. היא ניסתה ז'אנרים וסגנונות שונים, ולבסוף נעצרה על ספרות פשע ובלשים. ב-1964 פירסמה את ספרה הראשון, "מהדון עם המוות". המפקח רג' וקספורד נולד עם ספריה הראשונים, ודמותו הלכה והעמיקה עם השנים. הוא נעשה ליברלי וספרותי יותר. בראיון איתה סיפרה פעם שהכניסה לדמותו של וקספורד אלמנטים מחייה שלה ומדמותו של אביה.
הרומן הראשון תחת השם ברברה ויין יצא לאור ב-1981 (ברברה הוא שמה האמצעי, ויין הוא שם הנעורים של סבתה). הרומנים תחת השם ויין בדרך כלל נתפסים כעוסקים בצד האפל יותר של הנפש האנושית, הצד האובססיסווי והסדוק. "יש לי שני מוחות יוצרים", היא נוהגת לומר על הפיצול הספרותי הזה.
"המינוטאור", כאמור, מסופר מנקודת מבטה צעירה שוודית, שהתרבות הבריטית זרה לה. דרך עיניה מצטיירת אנגליה שמרנית, מיושנת, גזענית, צבועה ומנוונת. "אני חצי שוודית ויודעת לדבר שוודית", היא אומרת. "השוודים הם אומה מאוד מתקדמת, הם תמיד משמשים דוגמא לנו ולמדינות אירופיות אחרות. הם מתקדמים במבנים החברתיים שלהם, בפוליטיקה שלהם, בטיפול בילדים, בשירותי הבריאות, בשירותי הרווחה. הם אנשים די פתוחים, כך שכל מי שבא משוודיה למשפחה אנגלית מיושנת, ימצא אותה מאוד שמרנית".
פוליטית, פמיניסטית, סוציאליסטית
רנדל התעשרה מאוד מספריה, ואין לה בעיה לדבר על כך. היא תורמת לצדקה, משתתפת במאבקים אידיאולוגיים – למשל נגד מילת נשים – ובאופן כללי חשה סוג של אחריות חברתית, בתור מי שהתפרסמה והתעשרה. לא פעם הצהירה על עצמה כעל פמיניסטית וסוציאליסטית.
האם הספרות בעיניה משמשת פלטפורמה להעברת מסרים חברתיים ופוליטיים? "אני חושבת שהספרות יכולה להיות פלטפורמה כזאת, ואני מתייחסת בכך בעיקר לרומנים הבלשיים שלי. בתחילת שנות-80 כשהתחלתי לכתוב רומנים בלשיים, הגעתי לנקודה שלא ידעתי לאן לקחת את הדמויות שלי, והדבר היחיד שיכולתי לעשות היה לכתוב על נושאים חברתיים – במיוחד אלה שהיית רוצה לראות בהם שינוי".
"הראשון שכתבתי נקרא 'סימיסולה', על גישה גזענית בפרברים האנגלים, שם האוכלוסייה ילידת המקום לא רגילה לראות אנשים שחורים או אסיאתים. רציתי להראות גישה גזענית ואיך היא יכולה להשתנות".
האם לדעתך הספרות והקולנוע היום עוסקים באלימות ובפשיעה יותר מבעבר?
"קרוב לוודאי שכן. זה בסדר, זה רק חייב להיעשות ברגישות, ומתוך רצון להראות לאנשים כמה זה נורא. אני לא אוהבת שזה נעשה רק לשם הריגוש. לפני כמה שנים השתתפתי בפרויקט אוריינות. יש כ-7 מיליון אנשים במדינה שלנו שלא יודעים קרוא וכתוב. ניסינו לשנות את זה, וקבוצה של מו"לים ביקשה מכמה סופרים לכתוב רומן קצר בשביל אנשים שזה עתה למדו לקרוא. אלה אנשים מבוגרים, שרצו לתרגל את המיומנות החדשה שלהם – קריאה".
הלם האלימות
"היה עלינו הסופרים להשתמש במלים נפוצות ופשוטות, לכתוב משפטים מאוד קצרים, פסקאות קצרות. זה היה מאוד קשה לכתוב כך, כפי שאת יכולה לתאר לעצמך. כשהספרים האלה התפרסמו, התברר שרק שני סופרים – אני ועוד סופר נוסף – היינו היחידים שכתבו רומנים אמנם עם פשע, אבל לא אלימים. כל שאר הספרים בפרויקט היו מלאים באלימות נוראה – עינויים, רציחות, סאדיזם. הכותבים כנראה חשו שזו הדרך היחידה למשוך אנשים אל הקריאה. זה היה הלם בשבילי"."אני לא חושבת שזה מה שהקהל רוצה. אני מקבלת המון מכתבים מקוראים, ורק פחות מאחוז כותבים לי שהיו רוצים יותר פשעים בספרי, יותר דם ויותר רוצחים סדרתיים. הרוב המוחלט כותבים לי שהם לא רוצים עוד אלימות, הם רוצים עלילת מיסתורין, פאזל, תעלומה לפתור – אבל הם לא רוצים דם שיישפך מכל עמוד".
רנדל נחשבת סופרת פורייה מאוד. זה עתה סיימה לכתוב בלש נוסף בכיכובו של רג' וקספורד. מאז 1964 היא פירסמה עשרות ספרים. האם הכתיבה קלה לה? "לא, אני פשוט כותבת לעתים קרובות", היא מסבירה. "אני לא כותבת בקלות, אני משכתבת את עצמי שוב ושוב. אבל יש לי המון רעיונות. תמיד מחכים לי עוד ועוד רעיונות".
לפנייה לכתב/ת 
