ייסורי הדור הצעיר

האזנה לאלבום הבכורה של דור דניאל, "בין החלומות", היא חוויה מדכדכת למדי. למרות הטון הפופי, דניאל מספק מנה גדושה של אהבה נכזבת ומשחרר לאוויר העולם שורות כמו "לבד במיטה מתגעגע, מנסה שוב לכתוב לך" ("בין החלומות"), או "כל כך רציתי לקרוא לך לחזור, אבל אף פעם לא היית שלי" ("גם אם לא"). גם הסינגלים שיצאו לתחנות הרדיו מורבידיים למדי: "רציתי", שנכתב בהשראת ניתוח מסובך שעבר במיתרי הקול, ו"מקום לצידך", המיוסר.

מצד שני, שני הסינגלים, שיצאו בתחילת השנה, הגיעו במהירות לראש המצעדים בתחנות הרדיו השונות, התברגו בגלגלצ וזכו לאינספור השמעות. הישג לא רע לאמן בראשית דרכו. כשאנחנו נפגשים, דניאל (26) מנסה לפזר את עננת הדיכאון.

דניאל. כבש את גלי האתר (צילומים: כפיר חרבי)

"אני ממש לא כזה מסכן כמו שיוצא מהאלבום. נכון, חוויתי פרידה, כמו כל בן אדם בעולם, אבל זהו. יש אנשים שמדברים עם כל הסביבה שלהם על מערכות היחסים שלהם, אבל אני לא כזה. אני פורק את זה לתוך השירים שלי. קרה המקרה ובחודש שאחרי הפרידה כתבתי הרבה שירים. אחר כך, מתוך מאה ומשהו שירים שכתבתי, רצה הגורל ודווקא את השירים על הפרידה אהבו בחברת התקליטים שלי, הליקון. אני לא מפחד מהרגשות שלי ולא מחביא אותם. אם צריך להוציא אותם אני מוציא".

התחיל עם סקעת

דניאל, שהתחיל את דרכו המקצועית בלהקת חיל הקשר לצד החיל האלמוני דאז הראל סקעת, ידע לנתב היטב את כישלונות האהבה הפרטיים שלו ולהפוך אותם לג'ובות מוזיקליות. לפני שהחליט לנסות את הפרונט, הוא הצליח להעמיד להיטים גדולים לאחרים, כמו "אהבה קטנה" של שירי מימון, "משהו ממני" של הראל סקעת (שכתבה סמדר שיר, שהיא גם במקרה האמא של ירדן, אותה אחת ששברה לו את הלב ועליה נכתב האלבום), "זמנים חולפים" למאיה בוסקילה ו"את יפה" לעידן יניב. רק אחרי כמה שנים של כתיבה, החליט דניאל להעביר את עצמו קדימה.

"מעולם לא תכננתי להיות בבקסטייג'", הוא מספר. "תמיד הייתי בפרונט, גם בלהקה הצבאית. לא חשבתי לרגע להיות מאחורי הקלעים, זה לא עניין אותי בכלל. אבל אז אחרי הצבא הגיעה הפניה משירי, וזה משהו שלא יכולתי להרשות לעצמי לפספס. אצל שירי היה הרבה מאוד לחץ. היא היתה קצת אחרי האירוויזיון וכל הזמן חיפשה את הפיק, את הדבר הבא שייקח אותה הלאה".

"מבחינתי, זה היה לזנק לבריכה של הגדולים. אני שמח שלא טבעתי בבריכה הזו, כי ככה הגעתי להליקון. אחר כך הלחנתי לטקסט של סמדר שיר את 'משהו ממני', ואז פנו אלינו מההפקה של עידן יניב, ומשם יצא 'את יפה'. הרווחתי מזה את עידן שהוא אחד מהחברים הכי הכי טובים שלי היום. אבל אני אוהב את הפרונט, לשם תמיד כיוונתי".

אז למה בעצם התעסקת בכלל עם שירים לאחרים? לא היה עדיף פשוט לבצע אותם בעצמך?

"כי נפתחה לי עוד דרך, אז למה לא? תמיד שמרתי לעצמי את הפריבילגיה לעבוד רק עם אמנים שעושים לי את זה, שאני יודע שיעיפו את השיר שלי למעלה. אני נורא מפרגן. אני נותן את השירים לאמנים כשאני יודע שאני לא יכול לשיר אותם. כשיוצא לי שיר, אני יודע מיד אם הוא בשבילי או בשביל מישהו אחר. בגלל זה אני לא מתבאס כשהוא מצליח, כי אני יודע שזה משהו שמרים אותו למעלה".

רוני בראון היה האוזן שלי

"בזכות הכתיבה גם קיבלתי חוזה משלי. רוני בראון, מנכ"ל הליקון, שמע את החומרים שלי והחתים אותי. הוא פשוט אמר לי, 'לא מעניין אותי, אתה תהיה פה'. זו זכות גדולה, שאדם עם ידע מוזיקלי כמו רוני הפך להיות האוזן שלי. הייתי מגיע אליו למשרד והיינו יושבים שלוש־ארבע שעות באמצע היום ומקשיבים לשירים שלי. לא עניין אותו כלום".

"הוא נתן לי הערות והוא תמיד פגע. לא סתם הוא יושב על הכיסא הזה עשרות שנים. הוא יודע את העבודה. אלה שיעורים שאי אפשר לקנות בכסף. למדתי ממנו מה כן לעשות, מה לא לעשות. למדתי ממנו להסתכל על הלחנה בצורה שונה. אלה שיעורי הבית הכי טובים שקיבלתי".

עובר לפרונט

דניאל, יליד הוד השרון, ותל אביבי בהווה, הוא מה שהתעשייה אוהבת לכנות "סוד שמור היטב". מאז שהשתחרר מהלהקה הצבאית והחל לעבוד עם האמנים המובילים, מסתובב שמו בין האנשים הנכונים, כשההבטחות על הפריצה הגדולה שאוטוטו מגיעה מזמזמות סביבו דרך קבע. כשיצא אלבום הבכורה שלו, בחודש אפריל האחרון, בחברת הליקון הכתירו אותו מיד בתור הדבר הבא.

אתה מרגיש שקיימת את ההבטחה? אתה עדיין לא שם מוכר בכל בית, למרות התחזיות, יכול להיות שזו היתה הצהרה גדולה מדי?

"עזוב, כל מה שאני יודע זה שאני מאוד מאושר עם מה שעשיתי, עם העובדה שהשירים שלי הגיעו לראש המצעד ושהאלבום שלי זוכה לביקורות טובות. זה שאני לא נדחף לכל צילום לא אומר שאני לא מצליח, או זה שלא מקשרים את הפנים שלי לשם או לשירים לא אומר שאני לא מוכר. אני לא נכנס למכירות, אבל מהליקון משדרים לי שהם מרוצים. נורא טוב לי עם מה שאני כרגע".

לטחון את האלבום

"המטרה שלי תמיד הייתה להוציא את האלבום, והנה זה קרה. אני גם נכנס לחזרות השבוע לקראת מופע, ואני מניח שעוד חודש, חודש וחצי נתחיל כבר להופיע כמו שצריך. אני פשוט רוצה לטחון הופעות עם האלבום הזה ואחר כך להתחיל לעבוד על האלבום החדש. כיף לי במקום שלי. אני מקבל פרגון גדול, גם אם זה מקולגות או מקהל רגיל".

לא היית רוצה פריצה מטאורית, קרן פלס סטייל?

"לא. אם הייתי רוצה את זה הייתי נדחף לכל הצילומים כשאני יוצא עם חברים מפורסמים שלי. אבל אני משתדל שלא. כשמצלמים אותם אני לוקח צעד אחורה. זה לא שאני מצטנע, או שיש לי בעיה עם תרבות הפפראצי, ממש לא, אבל אני פשוט לוקח צעד אחורה. תראה, זה הדבר שהכי מרגש אותי בעולם שמפרגנים לי וברור שאני רוצה שכמה שיותר אנשים יאהבו את השירים שלי. הרי אם הייתי רוצה להישאר אלמוני, הייתי כותב למגרה או ממשיך לכתוב לאמנים אחרים. בינתיים, נוח לי עם ההתקדמות שלי".

מה הקטע עם ההתחמקות מצילומים? על עטיפת האלבום שלך אתה מצולם כמעט כדוגמן.

"יש לי אישית בעיה לראות אותי בתמונות. אני לא יודע אם אתה שם לב, אבל לעומת אלבומים אחרים אין כמעט

תמונות שלי פה. תפתח אלבום אחר ותראה בוק. פה אין כמעט תמונות שלי. מה שכן יש, על העטיפה, זה לא אני. כלומר, זה אני, אבל כל המראה הזה הוא לא שלי. זה מביך אותי להצטלם".

ועדיין, כבר שנים שאתה מסתובב הרבה עם אנשים שמצלמים אותם ויוצא לאירועים מתוקשרים, איך זה מתחבר?

"נכון. עידן יניב, הראל סקעת ותום אבני הם חברים שלי מהברנז'ה, אבל יש לי גם מלא חברים לא מהברנז'ה. התעשייה מחברת, אין שום דבר רע בזה מבחינתי. אני יוצא לאן שאני רוצה ועם מי שאני רוצה. יש בינינו המון פרגון. אני לא מתחרה מולם. אני כותב את השירים שלי והם את שלהם. בסדר, אז אנחנו מתמודדים על אותו הפלח, אבל בינתיים אני לא מתלונן".

את הראיון המלא עם דניאל ניתן לקרוא בגליון פנאי פלוס החדש