פרויקט ואי

שלוש שעות של כיתת אמן (צילומים: ירון ברנר)

המופע של סטיב חולק לשניים. "אנחנו באמת צריכים לקחת הפסקה?" הוא אמר בסיומו של החלק הראשון, כשהוא מופתע מחוקי היכל התרבות. "טוב, מכיוון שאנחנו קשורים פה לאיגוד איכשהו, נצטרך להפסיק לכמה דקות". למרות רצונו הטוב של ואי להמשיך ולהישאר על הבמה ללא עצירות, ההפסקה הזו בהחלט היתה הכרחית.

החלק הראשון בסדנה של ואי היה מבולבל וקלישאתי; הוא עמד על הבמה כשלצידו מחשב לפ-טופ קטן שעליו הפלייבקים לקטעיו המוכרים (ללא קטעי הגיטרה כמובן) ומולו מיקרופון שבאמצעותו השתדל לתקשר עם הקהל. מהרגע הראשון ואי סיפר שהוא פה בשביל האנשים שרוצים לדעת איך לנגן שיר, איך לעשות את המשימה הפשוטה הזו - למצוא את החופש הפנימי בתוכך ולשחרר אותו החוצה.

שלב המנטרות השחוקות

מנטרה לאחר מנטרה זה הגיע: "נגנו לאט ורק אחר כך מהר", "דמיינו לעצמכם את מה שאתם הולכים לנגן ואחר כך תנסו", "תתאמנו טוב על כל חלק קטן בנפרד ואז חברו אותם יחד", משפטים מוכרים שכל מוזיקאי שנכח באולם שמע בשיעוריו הראשונים.

כשהוא נשאל על ידי הקהל שאלות קצת יותר מורכבות, ואי הדגיש כי הוא כאן בשביל אלה שרוצים לצאת לדרך מנקודת ההתחלה. אבל אז הוא התרומם מהכיסא, לקח את הגיטרה וניגן את הקטעים המורכבים והסולואים המתוסבכים שלו, שרק הוא יודע לבצע אותם כל כך נפלא. 

נגנו לאט ואז מהר, או ההיפך

לאורך המופע חזר ואי על מנטרה אחת מרכזית: ברגע שנגן מכל סוג הופך טכני וזריז על הכלי שלו - הוא מאבד את הרגש והתשוקה. "אני שומע את זה כל הזמן", אמר ואי למחיאות הכפיים של הקהל, "זה בולשיט". כשהוא בלי הגיטרה סיפר והסביר על השלבים ההתחלתיים ביותר בנגינה, ואז קם, לחץ על Play במחשב, לקח את הגיטרה וירה וירטואוזיות אדירה בכל מקום. אחרת, איך נבין?

לאחר ההפסקה משהו השתנה; אחרי יותר משעה וחצי ואי סוף סוף גם החזיק את הגיטרה בידו והמשיך לקבל שאלות מהקהל כשהוא עונה ומתבדח עם הצופים בחינניות. גם לאחר ההפסקה הוא עדיין לא היה איש שיכול למשוך קהל חדש רק בעזרת שיחה, אבל כשהוא שילב במילותיו את הגיטרה -  הוא תיקשר.

היו זמנים עם זאפה

היו אלה רגעים קטנים שהצילו את מה שוואי מגדיר סדנה. זה קרה כשהוא סיפר על תקופתו כגיטריסט פעוט בלהקתו של הגאון המשוגע פרנק זאפה, מי שלימד את ואי שחוץ מלנגן דברים נורא קשים ומהירים, צריך לדעת גם לשמור על קצב. מכיוון שמדובר היה בזאפה, הקצב היה מסובך ומפותל. בכל שלב קטן בסיפור ואי הדגים את הדיאלוג בינו לבין זאפה על הגיטרה, ואז אפשר היה להרגיש את האנרגיה זורמת בין כולם: הקהל, ואי והגיטרה.

פעם הייתי פעוט עם זאפה

זה קרה כשהוא השמיע לקהל הקלטות קצרות של עצמו שבקעו ממכשיר האיי-פון שלו; מתברר שוואי מקליט עשרות רעיונות כמעט בכל פעם שהוא מנגן לבדו, לא משנה איפה הוא נמצא בעולם. הוא הדגים בעזרת הקלטה מצ'וקמקת איך גם הוא לא מצליח לפעמים למצוא את התווים הנכונים, ואיך גם לו לוקח זמן עד שהוא מצליח לנחות על משהו שנוגע לליבו.

ככה, חשוף, הוא גם נגע לליבם של אחרים; זה קרה גם כשבסופו של דבר הוא הסכים לענות לשאלות קצת יותר מורכבות מצד הקהל, שהסתקרן לגלות טכניקות שונות בנגינה שלו. הקסם פרץ כשהוא לאט לאט פירק את טכניקת הטאפינג שלו על הגיטרה, והסביר איך אפשר להוסיף רעיונות, איך אפשר להחסיר ולחלק ולחבר.

בסוף הערב, ואי יישם את הפינאלה שהפך למסורת בכיתות האמן שלו; הוא העלה מוזיקאים אחרים לג'אמג'ם

איתו על הבמה, כשכל אחד בתורו קיבל גיטרה ושתי דקות להחליף סולואים עם המאסטרו. ואז הוא הצליח שוב לגעת לצופים בלב, כשהעלה לבמה שני מעריצים מהקהל והגשים להם חלום קטן - לנגן לצידו. 

לאחר מכן עלו הגיטריסטים העסוקים מהתעשייה שלנו: אבי סינגולדה, ארז נץ ושאר מקורבים. המטרה כנראה היתה לעשות כבוד לגיטריסטים הישראלים, אבל המילה "מביך" אפילו לא תתחיל לתאר את התמונה הזו. חבל שבמקום זאת לא החליט לעלות עוד מוזיקאים מהקהל, ולהקדיש עוד כמה דקות למעריצים הצעירים שלו - אלה שבאמת רוצים עוד ללמוד הרבה מהמאסטר, אלה שבעוד הרבה שנים יוכלו לספר לנכדים שלהם, שלילה אחד בתל-אביב הם ניגנו עם סטיב ואי.