מצבי משבר: אל תפסיקו לחנך את הילדים

חינוך ילדינו מזמן אין ספור מצבים יום-יומיים בהם רצונותיו של ההורה מתנגשים עם רצונותיו של הילד. הילד רוצה כאן, עכשיו ומיד מגוון של חפצים אהובים וההורה מבקש כי ימתין בסבלנות לזמן מתאים יותר. לעיתים ההורה אף מסרב ומסביר כי מחיר הבקשה אינו תואם את תקציב המשפחה.

הילד מבקש ומפציר בהוריו להמשיך ולעסוק בפעילות המועדפת עליו: לצפות בטלוויזיה למרות השעה המאוחרת, לאכול את החטיף החמישי, לחזור יותר מאוחר מבילוי לילי או לגלוש באינטרנט לתוך שעות הלילה המאוחרות ואילו ההורה מבקש כי יעצור, יפסיק או יעבור לעסוק בפעילות אחרת התואמת ומתבקשת בסדר יומו של הילד ("הגיע הזמן ללכת לישון").

מצבי קונפליקט טעונים אלה בהם מאווייו, רצונותיו ופעילויותיו של הילד אינם עולים בקנה אחד עם צרכיו החינוכיים, בהם ההורה נאלץ לומר "לא" ולבקשו לשנות את התנהגותו הם טבעיים ואין אפשרות להתחמק מהם. אין דבר יותר טבעי מאשר רצונו העז של הילד לקבל מיד את מבוקשו, להמשיך לעסוק בפעילות מועדפת עד אין קץ, לבקש כי נרכוש עבורו אין ספור של חפצים אופנתיים ולסרב לעסוק בפעילויות בלתי מהנות ונעימות (לסדר את החדר, להכין את שיעורי בית, להביא את אחיו הצעיר מהחוג).

חשוב שנפנים כי במצבים אלה אין גם סיכוי כי הילד יבין, יתרצה ויקבל את רצונותיו של ההורה (ההפוכים לשלו) כתוצאה מהסבריו המלומדים וההגיוניים של ההורה. הילד יודע ומבין את הרציונל העומד מאחורי סירוב של ההורה למלא את מבוקשו: הוא יודע כי השעה כבר מאוחרת, כי אכילה מוגזמת של חטיפים אינה בריאה, הוא מבין את הקשר בין הצלחה בלימודים והכנת שיעורי בית, הוא גם מודע לעובדה כי אחיו סובל מהצקותיו הבלתי פוסקות.

הבעיה איננה חוסר הבנה תיאורטית של הילד, אלא של קשיים טבעיים בדחיית סיפוקים. במצבים אלה עימות חינוכי בין ההורה לילד הוא בלתי נמנע. בהישמע סירובו של ההורה למלא את מבוקשו ו/או בקשתו של הילד כי יפעל בהתאם למצופה ממנו, הילד: יפציר, יתווכח, יכעס, יבכה, ירביץ, יצעק, יעליב, יאיים, יזרוק את עצמו על הרצפה, יטרוק את הדלת ולעיתים יודיע להורה כי הוא פשוט אינו סובל ואף שונא אותו.

מינון, עוצמה וסוג ההתנהגות תלויים במידה רבה בגיל הילד, באופיו ובמידת הצלחתו להכניע את ההורה במצבים דומים בעבר. תגובותיו והתנהגויותיו של הילד במצבים אלה קשים ואף מכאיבים להורה. בעימות חינוכי זה נזקק ההורה לכל תעצומות הנפש בכדי לא לוותר ולא להיכנע לרצונותיו של הילד ולחוסר יכולתו לתרגם את הרציונל הברור וההגיוני העומד מאחורי סירובו של ההורה להתנהגות הלכה למעשה. הקושי העצום לעמוד מול גלי "צונאמי" של הילד גורמים להרבה הורים להישבר, לחפש מוצא של כבוד ובסופו של דבר להיכנע לילד תמורת הבטחה כי "זוהי הפעם האחרונה".

מצבי תחלואה

התמודדות עם התנגדותו של הילד וסירובו לקבלת הנחיות חינוכיות הגיוניות וצודקות של ההורה קשה שבעתיים כאשר הילד סובל מבעיות בריאותיות כלשהן. אך טבעי הוא כי ההורה מנסה כמיטב יכולתו לפנק את הילד כפיצוי על סבלו כתוצאה ממצבו הרפואי. משפט אופייני להורה במצבים אלה: "הוא סובל מספיק. אפשר לוותר לו קצת" או " אני נוהגת לסדר לו את התיק ולהלביש אותו (בן 8) הוא מספיק סובל מהעבודה שאסור לו לגעת במוצרי חלב. אני פשוט מרחמת עליו".

סבלו של הילד כתוצאה מבעיות בריאות גורמות כאמור להורה לנסות לפצותו בדרכים שונות ומבטלות כמעט לחלוטין את יכולתו של ההורה לסרב לבקשותיו גם כאשר ההורה משוכנע כי הן צודקות ועומדות בקנה אחד עם צרכיו החינוכיים של הילד.

גירושי ההורים

רגשי האשם וההלקאה העצמית של שני ההורים כלפי הילדים וסבלם כתוצאה מהגירושים הם הגורמים העיקריים לקושי של ההורים המתגרשים לשאת את לחצי הילדים, להציב גבולות ולאוכפן ולא להיכנע לביטויי תסכול ודרישות ("קשה לי"), כעס ("אני שונא אותך") ועצבות טבעיים של הילד המתחנך. תגובותיו הטבעיות של הילד למשבר האופף את חיי הנישואים של הוריו ובשורת הגירושים הבאה בעקבותיו, גורמת לחלק ניכר מההורים לנסות לפצות ולקנות את אהבתו ותמיכתו של הילד ע"י נתינה בלתי פוסקת וכניעה לרצונותיו באשר הם.

חד הוריוּת

בחלק מהמשפחות החד הוריות ניתן לזהות תופעה בה הילד ממלא במידה מסוימת גם את תפקיד החבר/חברה, בן/בת הלוויה להורה וכתוצאה מכך סמכותו של ההורה מתערערת וכך גם יכולתו לעמוד בלחצים של הילד. בנוסף לכך, העובדה שבמצבי עימות קשים עם הילד עומד החד הורי לבדו ללא גב תומך ומסייע מול הילד הסוער, מחלישה את יכולתו להתמודד בהצלחה עם הלחצים אותם מפעיל הילד.

היעדרות מהבית

עובדת הימצאות ילדים רבים בישראל לבדם בביתם שעות ארוכות, מעיקה מאוד על הורים רבים הנמצאים מחוץ לבית. גם השגחת המטפלת, סבא וסבתא ואפילו הצהרון, אינם מפיגים את רגשי האשם ההוריים האלה, פשוט כי הם אינם נמצאים בבית בשעות בהן הילדים היו יכולים ליהנות ולהיתרם מנוכחותם. מחקרים רבים תיעדו את העובדה כי היעדר נוכחות הורית גורם להורים להיות מתירנים, לאפשר לילדיהם להחליט מה טוב ומה רע בשבילם ולהימנע מלהיכנס עימם לעימות חינוכי כאשר אלה מתקשים לקבל את מרותם ולהתנהג בבגרות ובפיקחות התואמים את גילם.

תיוג הילד

יצא לי לא אחת לשמוע הורים האומרים בהקלה, כי עכשיו הכל ברור להם. האימפולסיביות של בנם ותוקפנותו כלפיהם נובעים מהעובדה כי הוא אובחן כסובל מ-ADHD, ומעתה ואילך הם יבינו את ילדם יותר וישתדלו להקל עליו. כלומר, העובדה כי הילד אובחן ותויג, כאילו אומרת לאותם הורים (השוגים כמובן) כי ילדם אינו יכול לשלוט בהתנהגותו ולכן יש לקבל בהבנה את התפרצויותיו כלפיהם ורצוי גם לא להכניסו ללחצים מיותרים ולאפשר לו לקבל את רצונותיו גם כאשר אלה אינם תואמים את צרכיו החינוכיים ולעיתים אף מסכנות אותו.

הורים יקרים, עצתי לכם היא לא לראות באף אחד מחמשת המצבים המתוארים לעיל עילה כלשהי לוויתור על תגובות נכונות האמורות לחנך את ילדיכם לדחיית סיפוקים, איפוק, סובלנות, הבלגה ושליטה עצמית. חשוב כי לא תתנו למצבים מאתגרים אלה להדריך אתכם ולהשפיע עליכם בעת עימותים חינוכיים בלתי נמנעים עם ילדכם, המתקשה באופן מובן וטבעי לדחות את סיפוקיו. נהפוך הוא, דווקא במצבים מאתגרים אלה חשוב להקפיד הקפדה יתרה על קטנות כגדולות ולא להתחמק מעימות חינוכי אשר בסופו יצא הילד נשכר. בהצלחה!

• פרופ' עמוס רולידר  הוא אבא לשלושה, מומחה מוסמך בניתוח התנהגות, ראש המרכז להורות אחרת והמכון לחקר ולמניעה של קשיי התנהגות ילדים בסביבות חינוכיות במכללה האקדמית עמק יזרעאל ומגיש התוכנית "סדרת חינוך ".
  

• לכל הכתבות בסדרה.