קינה למחסום חווארה
המחסום, עמוד התווך של ביטחון ישראל עד לפני שבוע, נפתח לפתע לתנועה. לאבי היילוד שמת שם זה כבר לא יעזור
במסגרת ההקלות לפלסטינים, הפסיק צה"ל לאייש זה מכבר את מחסום חווארה שסגר על שכם מצד דרום. לפני חודשיים בוטל גם מחסום בית איבא שסגר על תושבי שכם וסביבתה מצפון מערב. כבר אי אפשר לסמוך על שום דבר במדינה הזאת. גם דברים שנראים לך הכי בטוחים ויציבים פתאום מתערערים.
כבר שש שנים אני יוצאת פעם בשבוע למחסום חווארה. הכל דופק כמו שעון: בלילה שלפני כן יש לי כאבי בטן. בבוקר מוקדם אני מתעוררת ומקללת. נכנסת לאוטו. מגיעה לחווארה, רואה את התורים הענקיים, את החיילים הצעירים שבטוחים שבלי המחסום יתמוטט הבית השלישי.
הפלסטינים מתורגלים: עומדים בתור ארוך של גברים, תור פחות ארוך של נשים ותור ענק של צעירים. עוברים ואחד ואחד, לפי ניע יד של החייל, מרוקנים את הכיסים כי המגנומטר מתעצבן גם מפס-כסף של אריזת סיגריות. מרימים את החולצה כדי שהחיילים יראו שלא דבוק להם איזה מטען. חולצים נעליים, מגישים תעודות זהות. המאושרים עוברים. ממי שהמזל האיר להם פחות, נלקחות התעודות והם ממתינים בין שעה לארבע שעות במקום. מי שעוד פחות בר מזל, נאזק, פלנלית על העיניים ורכב צבאי לוקח אותו מהמחסום לטיול.
אחרי השהות במחסום נהגתי ללכת לכפר חווארה, לקנות פלאפל וכנאפה, לארגן את הראש לפני שאני חוזרת לשפיות, חוזרת הביתה וצורחת כמו משוגעת. מישהו הרי צריך לשלם על הכיבוש.
שגרה. הכל היה בטוח עד עכשיו. כמו שעון היו מוצאים פעם בכמה ימים מטען חבלה שהפלסטינים ניסו להעביר במחסום. כמו שעון, במקרה חיכו צוותי טלוויזיה בסבלנות למטען שאו-טו-טו עומד להתגלות. כמו שעון הודיעה התקשורת - איזה מזל שיש מחסומים. כמו שעון, הבחור שהעביר את המטען ושהיה אמור להיות כלוא בשל כך משך שנים, הסתובב למחרת באין מפריע בקסבה של שכם. ולא כמו שעון, אף אחד לא שאל למה כל מעבירי המטענים במחסומים משתחררים מידי הצבא כל כך מהר.
מה חושב האיש מהכפר קוסרא שלא הרשו למכוניתו ובה אשתו ההרה והמדממת להיכנס לשכם כי לכלי הרכב שלו לא היה אישור כניסה? עכשיו הוא יכול להיכנס לשכם כמה שהוא רוצה בלי אישור, אבל מי יחזיר לו את הוולד שמת במחסום הנעול בפניו?
מה חושבים מאות הצעירים שנתפסו עוקפים את המחסום ונאזקו והוכו והוחזקו קשורי עיניים משך שעות, ועכשיו הם עוברים בלי שום צורך לעמוד בתור או לעקוף?
מה חושבים אלפי הסטודנטים שאיחרו להגיע לאוניברסיטה, הכלות שאיחרו להגיע לחתונה של עצמן? המתים שאנשים לא הגיעו להלוויות שלהם. הפועלים שלא הגיעו בזמן לעבודה, עורכי הדין שלא הגיעו בזמן למשפט?
מה כל אלה חושבים על אחד מעמודי התווך של תפיסת הביטחון הישראלית, "מחסום חווארה", כשפתאום מתברר שאפשר היה בלי כל הסבל, בלי כל ההשפלה, בלי כל הזיעה שניגרה ללא הפסק בשעות של המתנה?
רק לפני חצי שנה בנו מבנה חדש וענקי במחסום חווארה. מבנה שבשווי עלותו אפשר היה לבנות בית ספר שלם או אגף בבית חולים. מבנה שאמר "אני כאן לנצח כי אני חשוב והכרחי". עכשיו הוא עומד כאבן ענקית שאין לה הופכין.
אולי לא בוכים על חלב שנשפך. אך אפשר לבכות הרבה על דמים ודם שנשפכו.
עדנה קנטי, חברה שנים רבות מדי בארגון "מחסום ווטש"
לפנייה לכתב/ת 
