כיצד מולידים סטטוס-קוו חדש

יחסי דתיים-חילונים בישראל רוחשים כגחלים. רוב הזמן חשים רק מעט חום וגיצים באוויר, אך מזמן לזמן, תמיד בסוף זה מגיע. מתלקחת בעירה.

ראו את מערכת הבחירות האחרונה לכנסת. הנושאים שעלו לדיון היו ביטחון וניקיון כפיים, נאמנות וכלכלה, אבל בדקה האחרונה זרק הרב עובדיה יוסף את הגפרור: בדרשתו השבועית במוצאי שבת כינה הרב את אביגדור ליברמן ואת מפלגתו בתואר הלא מחמיא "שטן", והמתח הכבוש התפרץ. עד כדי כך התפרץ, שבנאום הניצחון שנשא לאחר הבחירות לא שכח ליברמן ולא סלח והציב את ברית הזוגיות כנושא מרכזי במשא ומתן. ולא, אין הכוונה לברית בין העולים מרוסיה למצביעי ש"ס. רק יודעי ח"ן יודעים שפתרון ברית הזוגיות הוא גרסה - יפה ושונה - לרעיונות שנוסחו באמנת גביזון-מדן לפני קרוב לעשור. שם הם עלו כחלק מפתרון כולל לבעיות דת ומדינה.

הרקע לכתיבת האמנה

השנה: 1984. המקום: פתח תקווה. בלילות שבת מוקרן בקולנוע "היכל" סרט הנעורים האמריקני "איזה מין בית ספר", אבל ההצגה האמיתית במקום היא הפגנות המתקיימות מחוץ לקולנוע. דוב תבורי, ראש עיריית פתח תקווה, הבטיח עם כניסתו המחודשת לתפקיד ש"תושבי פתח תקווה שירצו לחזות בסרטים בלילות שבת לא יצטרכו לנסוע עד תל-אביב". ואכן, זמן קצר אחר כך החל בית הקולנוע להקרין סרטים בלילות שבת, ועורר בכך הפגנות של דתיים. בראש המפגינים עמד הרב ברוך שמעון סלומון, הרב החרדי של פתח תקווה, אך רוב המפגינים היו חברי בני עקיבא וחובשי כיפות סרוגות.

המערכת הפוליטית התמודדה בעמל רב עם המשבר. ראש הממשלה שמעון פרס זימן אליו ללשכתו את חבר מפלגתו, ראש העיר הסורר, וניסה ללא הצלחה לקרוא אותו לסדר. אגודת ישראל איימה בפרישה מהקואליציה, ושר החינוך זבולון המר, כמו שר חינוך טוב, כינס ועדה מייעצת. בוועדה ישבו הרב מאיר לאו, מנכ"ל רשות השידור טומי לפיד, פרופסור אבי רביצקי, ד"ר צבי צמרת, הרב יואל בן-נון, פרופסור רות גביזון ועוד חברים.

במהלך הדיונים של הוועדה בלטה עמדתה של פרופסור גביזון, שדיברה על הצורך שלה כאישה חילונית בשבת כיום מנוחה ותרבות ולא כיום של מסחר. מנגד הסכים איתה הרב בן-נון, בטענתו שאין טעם לכפות על הציבור החילוני בשאלות של תרבות, אבל נכון לשמור על השבת כיום נקי ממסחר. טומי לפיד, העיתונאי הזריז, אמר אז שהוא איננו מבין איך ייתכן שפרופסור רות גביזון והרב יואל בן-נון מסכימים בעניין השבת, אך אם זה קורה, כדאי לתת לזה צ'אנס. הוחלט שהצמד ינסח הסכמות מפורטות בנושא השבת.

השניים ניסחו הסכמות, ששימשו מקור לאמנות רבות בתחום לאורך השנים ואף לאמנת גביזון-מדן. עם זאת, הסכמות גביזון-בן-נון לא זכו לתהודה ציבורית רבה. השר המר, שתמך בהן, חשש מהמחיר הפוליטי והציבורי שיהיה עליו לשלם במפלגתו אם ינסה להעביר חקיקה ברוח ההסכמות. יש לזכור שהמפד"ל ראתה את עצמה מאז ומעולם אחראית לצביונה היהודי של המדינה, והיה כמעט בלתי אפשרי להעביר בה החלטה שנותנתמעניקה לגיטימציה לחילול שבת. זבולון המר ובחר בדרך בטוחה יותר – גניזה.

מריבות, אמנות והסכמות

שנות ה-80 וה-90 היו דינמיות מאוד בתחום יחסי דתיים-חילונים. פסק דין של שופטת שלום כמעט אלמונית אז בשם איילה פרוקצ'יה שמט את הקרקע מתחת לאיסור הפורמלי של הקרנת סרטים בשבת. נוספו לכך גם מרכזי מסחר שהחלו להיפתח מחוץ לערים המרכזיות, ועלייה גדולה ממדינות חבר העמים שהפכה את נישואי קפריסין לצורך השעה.

מנגד, בלטה באותן שנים עלייתה של הפוליטיקה החרדית. צמיחתה של ש"ס והיחלשותה של המפד"ל (ובתוכה, השפעת יתר רבנית) גרמו לכך שניסיונות הגישור וההבנה בין הקבוצות נעשו בלתי רלוונטיות לזירה המרכזית – הזירה הפוליטית.

רצח רבין בנובמבר 1995 עורר זעזוע עמוק הן בציבור החילוני והן בציבור הדתי. קבוצות והרכבים שונים החלו להיפגש באותם ימים מתוך הבנה כי של הנזק הנורא שנוצר מהשסע המעמיק, והחלו לייצר ועדות ואמנות והסכמות בקצב מסחרר.

בין השאר היו ועדת צמרת והסכמת לובוצקי-ביילין, פרק דת ומדינה ב"חוקה בהסכמה" ואמנת כינרת. אחד המשתתפים באותה פעילות היה הרב יעקב מדן - רב חשוב מישיבת הר-עציון שבלט לפני כן בהתנגדותו הנחרצת להסכמי אוסלו.

רצח רבין שכנע את הרב מדן בדבר הצורך להגיע להסכמות ולהבנות עם הציבור החילוני. עם זאת הוא חשב שהקבוצות הדיון הגדולות הקיימות הללו אינן פרודוקטיביות. כך למשל מספר הרב מדן, שבאחת הפגישות ביקש המנחה מכל אחד מן החברים לדבר על הבעיות והחסרונות של המחנה שלו. הנציגים הדתיים פתחו בכך, אבל כשהגיע תורם של הנציגים החילונים הם המשיכו לדבר על החסרונות של הציבור הדתי... לחוץ בזמן ומאוכזב פרש אז הרב מדן ממעורבות.

כיצד נולדה האמנה?

עוד אדם שבלט בדיאלוג המתחדש בין דתיים וחילונים היה העיתונאי הוותיק ישראל הראל. הראל - איש עופרה, מייסד כתב העת המתנחלי "נקודה" ומי שכותב שנים רבות ב"הארץ" - חיפש דרכים חדשות להגיע לפריצת דרך ביחסים בין הקבוצות היריבות בישראל. אחת הדרכים היתה למצוא נקודה ארכימדית מחוץ למצב ההוֹוי המדכדך.

קבוצת מומחים שכינסו הראל ויאיר הירשפלד (מאדריכלי "הסכמי אוסלו)" תואר במכון הרטמן הירושלמי ביקשה לחזות את מצבה של ישראל בשנת 2025. והתוצאות היו מדכדכות עוד יותר: תחזיות על עליית משקלם של הערבים בישראל והגברת השסע בין הרוב היהודי ובינם, ועל התגברות הפערים בין האוכלוסייה החילונית והדתית, עוררו במשתתפים את התחושה שהמשך קיומה של ישראל בדמותה הישנה והמוכרת אינו מובן מאליו.

ישראל הראל החליט לעשות מעשה. הוא פנה לרב מדן בהצעה לפתוח בדיאלוג חדש: בלי קבוצות גדולות וללא הסכמות מעורפלות. בנוסף הוא הציע לו שהדיאלוג יכלול דיון בכל מגוון הסוגיות שבמחלוקת. הרב מדן היה עדיין היה עסוק ואף לא ראה בעצמו את האדם המתאים, אבל מאחר שנחרד מהתחזיות העגומות של המומחים החליט מיד שהוא מתגייס לפרויקט החדש. הנה כי כן, לנבואות אפוקליפטיות יכול להיות כוח רב...

האדם השני שהראל פנה אליו היתה פרופסור רות גביזון. לדבריו, הבחירה בה היתה טבעית, בהיותה חלוצת כותבי האמנות עוד בשנות ה-80 ונשיאת האגודה לזכויות האזרח. שתי סיבות נוספות גרמו לה להיענות מיד להצעה ממקום שבתה בשנת שבתון באוניברסיטת פרינסטון: גביזון, מהמשפטניות החשובות בישראל, בלטה בשנות ה-90 כמתנגדת מרכזית לאקטיביזם השיפוטי מבית מדרשו של הפרופסור אהרון ברק. אמנה בהסכמה נראתה לה כדרך טובה יותר להגיע להכרעות ציבוריות במצב של שיתוק פוליטי.

הסיבה השנייה קשורה בהערכה חדשה של בעיות היסוד של החברה הישראלית. בשנות ה-70מדינת ישראל ועתידה נראו ברורים מאליהם, והרצון לבנות חברה אזרחית מתוקנת הביא את פרופסור גביזון להוביל את האגודה לזכויות האזרח. בשנות ה-90, בין השאר בגלל התחזקות מגמות פוסט-ציוניות בקרב אליטות בולטות, היא ראתה צורך דווקא במתן דגש לזהות היהודית ולמכנה המשותף בין קבוצות בישראל, מתוך תפישה ליברלית.

כיצד כותבים אמנה?

הפגישות הראשונות לא עסקו כמעט בתוכן. אף שגביזון ומדן לא הכירו זה את זה הן גם לא היו פגישות היכרות. מטרת הפגישות הראשונות היתה לבחון את יכולת העבודה המשותפת, את מידת המחוייבות לרעיון ואת הדרך להתמודד עם מצבים של חוסר הסכמה.

בתוך כך גילו השניים זה בזה נקודות השקה לא מעטות: שניהם אנשים נחרצים שאינם מפחדים מ"מה שיגידו". שניהם אנשי רוח המבקשים להשפיע על המציאות והחברה. בנוסף לכך, גם גביזון וגם מדן באים מ"ליבת" הציבור שאותו באו לבטא בדיאלוג: הוא מתוככי ההתנחלויות, והיא מנשיאות האגודה לזכויות האזרח.

האישיות של השניים באה לידי ביטוי בתוכן האמנה. אין בה ניסוחים עמומים או דיפלומטיים. לעתים שילמו על כך מחברי האמנה מחיר לא פשוט. כך למשל בתחום השבת: ההסכמה המרכזית שאליה הגיעו המחברים בתחום זה אומרת כן לפנאי ולבידור ולא למסחר.

כמו כן מאפשרת האמנה קיום תחבורה ציבורית (מוגבלת) ביום השביעי. אישים שונים מהציבור הדתי התקשו "לבלוע" את ההסכמות האלה. צרמה להם במיוחד חתימתו של הרב מדן על אפשרות של תחבורה ציבורית בשבת. הוא, לעומת זאת, לא היה מוכן לקבל מצב של חוסר בהירות או של טיוח. אם מסכימים לתחבורה ציבורית כחלק מן ההבנה לצורכי הפנאי של החילונים, אז עם כל הצער והכאב - ויש לו על כך צער רב - צריך לכתוב זאת.

הדבר לא סותר עמידה על עקרונות הלכתיים ברורים (לכן גם ביקש מדן שלא לכתוב: "תותר תחבורה ציבורית בשבת" אלא "תתאפשר"), אך בולטת אצלו גם חשיבה על היבטים מטא-הלכתיים כמו אחדות ישראל ועתיד החברה הישראלית.

משברים

המפגש בין השניים לא היה נטול בעיות. הפערים התרבותיים והערכיים התחדדו ובמקרים ספורים גם הגיעו עד משבר.

בשני מקרים שקל מדן להרים ידיים: הראשון היה בנושא הזוגות החד-מיניים. המחלוקת לא היתה דווקא על ההצעה הסופית אלא על הדרך וההסבר. בשביל הרב מדן זוגיות חד-מינית היא דבר פסול בתכלית והוא לא נמנע בדברי ההסבר שלו לתקוף את התופעה.

בעיניה של גביזון - אף שקיבלה שמדינת ישראל, בדומה למצב לפני האמנה ובדומה לרוב מוחלט של מדינות העולם המערבי, אינה חייבת להכיר בזוגות חד-מיניים אלא כידועים בציבור - פסילה בוטה של התופעה עצמה היתה בלתי נסבלת. יש להעיר שבמסגרת מפגש שהתקיים לאחרונה נדמה היה שהרב מדן ריכך את עמדתו כלפי התופעה (ברמת ההבנה, לא ברמת הקבלה, אך ייתכן שגם זה תוצר של הדיאלוג).

נקודה שנייה שגרמה לרב מדן "הרבה כאבי לב" היתה האפשרות לנישואים בין יהודים לשאינם יהודים בישראל. האמנה מאפשרת למעשה נישואים אזרחיים, אך דורשת שבנישואים שניים יהיה אישור שכל אחד מבני הזוג פנוי גם לפי הדין הדתי. תנאי זה נועד למנוע ממזרים. הצער והמחיר מבחינתו של הרב מדן כבד מאוד, מפני שההסכמה תאפשר פורמלית נישואים בין יהודים לגויים (הנמנים בדרך כלל על זכאי חוק השבות שאינם יהודים על פי ההלכה). גם כאן העדיף מדן את הרווח המהותי בתחום הממזרים על פני ה"רווח" של שליחת הזוגות המעורבים לחתונה בלרנקה.

כשגביזון מתארת את הוויתור הגדול מבחינתה, היא מתייחסת דווקא לוויתור פנימי. הידיעה שלא יהיה אפשר לחיות בישראל לפי האיזון הנכון בעיניה בין טובת הכלל וחירות היחיד היא ויתור גדול מבחינתה. עם זאת, הוויתור עדיף בעיניה לאין ערוך על ניסיון לכפות את עמדותיה על קבוצות גדולות ומרכזיות בישראל. אצל גביזון היו לעתים הקרבות גם במישור האידיאולוגי והערכי.

כאשת שמאל גביזון אינה נוהגת לחצות את הקו הירוק. למרות זאת, לצורך שכנוע רבני צֹהר לתמוך באמנה היא לא נמנעה מלחצות את הקו ולהופיע לפניהם בקרני שומרון. פעם נוספת שעשתה זאת היתה לצורך רב-שיח בנושא ההתנתקות שהתקיים בישיבת הר-עציון שהרב מדן עומד בראשה. האמנה "מקלקלת" אפוא את השורה.

חתימת האמנה

כדי למנוע את הפיכת האמנה למסמך פרטי, שמעורבים בו שני אנשים בלבד, התכנסה קבוצת ביקורת שבחנה והעירה הערות לכל אורך התקדמות הפרויקט. בקבוצה היו חברים אישים רבים ובהם פרופסור אבי רביצקי, פרופסור מנחם מאוטנר, הרב נחום רבינוביץ, שר הפנים נתן שרנסקי ופרופסור שוקה פורת, והתגובות של חבריה השפיעו בהחלט על הנוסח הסופי של האמנה.

התוצר הסופי הוגש לנשיא המדינה בשנת 2003 והיה חסר תקדים. יותר מ-300 עמודים של אמנה המקיפה את כל תחומי המחלוקת שבין חילונים לדתיים וכוללת הסכמה מלאה.

האמנה עוסקת בנושאים כמו שבת, נישואים, גירושים, גיור, כשרות וחוק השבות, ומגיעה עד לעיסוק בכותל ובשירות מעורב בצה"ל. צורכי הכתיבה והפנייה לקהלים שונים חייבו שכל צד יכתוב הקדמה רעיונית ודברי הסבר לכל חלק בהסדר, אך התוצאה הסופית היא מסמך מוסכם אחד.

במקרים אחדים היו התגובות צוננות. הרב ישראל רוזן, מיישובו של הרב מדן, תקף את מדן מהזווית הפוליטית-ציבורית וטען במילים פשוטות שהוא יצא "פראייר". רבנים אחרים, כמו הרב שלמה אבינר והרב שלמה רוזנפלד, טענו שמדן עשה פשרות שאינן נכונות מבחינה אמונית או הלכתית.

התגובה של הציבור "של גביזון" היתה לעתים קרובות התעלמות מהאמנה ולא תקיפתה. הפולמוס הבולט ביותר היה סביב הפשרה שעשתה בנושא הזוגות החד-מיניים, והוא היה חריף עד כדי כך שכשעלתה שאלת מועמדותה של גביזון לבית המשפט העליון, ניסו ארגוני הומוסקסואלים לתקוף את מינויה מסיבות של אי-ליברליות. כזכור, מועמדותה נדחתה בסופו של דבר משום ש"יש לה אג'נדה", כפי שכינה זאת נשיא בית המשפט העליון.

אבל האמנה נהנתה גם מתומכים רבים, מנשיא המדינה וראש הממשלה, דרך אנשי רוח ואקדמיה רבים, ועד רבנים מהמגזר הדתי. גם בכנסת נהנתה האמנה מתמיכה רחבה, אבל וטו מתמשך של ש"ס מנע את חקיקת החוק הראשון שמתבסס על האמנה: חוק השבת.

יישום פוליטי

האתגר הראשון של האמנה היה עצם כתיבתה. אך האתגר השני עובר במסלול הפוליטי. לא רבים יודעים שכינונה של ממשלת שרון השנייה כמעט הביא להגשמת האמנה. קווי היסוד של הממשלה רומזים על כך באומרם ש"הממשלה מכירה בצורך לעצב פתרון ראוי ליחסי דת ומדינה תוך דיאלוג וכינון אמנה בין דתיים לחילוניים", אך הפעילות שמאחורי הקלעים היתה דרמטית יותר:

בחירות 2003 הביאו להקמת קואליציה חסרת תקדים כמעט. זו היתה הפעם הראשונה מאז 1977 שלא היתה נציגות חרדית לאורך זמן בקואליציה. ההרכב הנדיר של סיעות האיחוד הלאומי והמפד"ל מחד גיסא ושל סיעת שינוי מאידך גיסא הביא לבחינת האפשרות של הסדר כולל בנושאי דת ומדינה.

חבר הכנסת טומי לפיד, שעמד בראש מפלגת שינוי, היה מוכן להגיע להסדרים מרחיקי לכת מבחינת הסיעה שלו. תחום שבו בלט שיתוף הפעולה הזה היה ברית הזוגיות. ועדה בראשותו של ח"כ רוני בר-און, שבין חבריה היו ניסן סלומיאנסקי מהמפד"ל ורוני בריזון משינוי, הגיעה להסכמות מפורטות בנושא הזוגיות, אבל פרסום ההסכמים טרם זמנם ופרישת המפד"ל ואחר כך שינוי מן הקואליציה הביאו לכך שהיוזמה לא הגיעה לידי הבשלה.

תמיכה מסיבית של חברי כנסת באמנה - ויש תמיכה כזו - איננה מספיקה. דרושה גם קונסטלציה פוליטית מתאימה. כשאתה משוחח עם מחברי האמנה בדבר סיכויי היישום שלה, הם נשמעים מפוכחים אך גם בעלי אמונה.

הרב מדן אומר שדווקא ההתנתקות לה התנגד קשות הראתה לו את עוצמת הנחישות והכוח שיש למדינה: "אם אפשר היה להרוס בתי כנסת בעזה, ניתן גם לסגור כמה קניונים בשבת". פרופסור גביזון סבורה שחלקים ניכרים באמנה, כמו השבת, עשויים להתממש, אבל התנאי לכך הוא הבנה בקרב ההנהגה על האינטרס של כלל הציבור.

ייתכן שמורכבותה של המערכת הפוליטית בישראל תביא לקיפאון של הסטטוס-קוו בשנים הקרובות. אך כפי שראינו, לפוליטיקה יש דינמיקה בלתי צפויה. אם יֵעשה ניסיון להסדר מחודש בין חילונים לדתיים בישראל, יש להניח שהאמנה והצעותיה יתפסו בו מקום מרכזי.

בלי האמונה הזו ונחישותם של המחברים, יש להניח שאמנת גביזון-מדן כלל לא היתה נכתבת.