על העיוורון ועל הקיבעון

השבוע נשפט הנוכל מיידוף, בן ה-74, ל-150 שנות מאסר. מהיותו בעילית החברתית והכלכלית של ניו-יורק הוא הידרדר להיות אסיר עולם. כיצד התרסק אדם שהייתה לו קריירה מזהירה עוד קודם פשעיו, לרמה כזו של שפלות ובעיקר הרס עצמי?

אך לא רק התנהגותו מתמיהה, גם התנהגותם של המשקיעים הרבים מוזרה בעיניי. הלא חשו ברמאות? כיצד הפקירו את קרנות הצדקה שלהם, את כספיהם שחסכו בעמל רב בידי בן בליעל? האם לא חשו שמשהו בהבטחותיו אינו כשורה?

אחד המצבים האנושיים המרתקים והכואבים ביותר הוא תהליך ההתרסקות העצמית של האדם. רומנים לאין סוף נכתבו על תופעה זו. יש המכנים את התהליך המוביל להתרסקות מעין זו בשם "עיוורון טראגי". זהו מצב שבו בשל להט או תשוקה בלתי-נשלטים, נדחקת הצידה הרציונאליות לטובת התנהגות עיוורת, הנשענת על תמונת מציאות מדומה.

השבת עוסקת פרשתנו בגיבור טראגי שכזה. בלעם בן בעור, נביא מארץ מדיין, בעל כוחות מאגיים ורוחניים אדירים. איש המתואר אפילו כעולה על משה רבנו, אדון הנביאים, בכמה תחומים. האיש העשיר והמכובד הזה מתבקש על ידי בלק בן ציפור, מלך מואב, לקלל את עם ישראל. בלק חושש מאוד מפגישתם הצפויה של בני ישראל עם ארצו הלא גדולה, בדרכם לארץ כנען. על מנת לחסום אותם הוא מעוניין לשכור את שירותיו של בלעם הנביא.

האלוקים אומר לבלעם שוב ושוב ששליחותו לא תצלח, אך הוא מונע על ידי שנאתו העזה (והלא מוסברת) לישראל, ושאיפותיו הכספיות. הוא נשאב אל המשימה הבלתי-אפשרית. סופו של בלעם ידוע: במקום קללות, פיו מפיק את הברכות היותר יפות שעם ישראל קיבל לאורך ההיסטוריה. בלעם יורד מעל הבימה מבוזה ומושפל.

מידת הזהירות

רבי משה חיים לוצאטו (הרמח"ל), המקובל הגדול ואיש האשכולות שחי בתחילת המאה ה-18 באיטליה, כתב את ספר המוסר הקלאסי של כל הדורות "מסילת ישרים". הכלל הראשון אותו הוא מבאר נקרא מידת הזהירות. וכך הוא כותב:

"הנה עניין הזהירות הוא שיהיה האדם נזהר במעשיו ובענייניו, כלומר, מתבונן ומפקח על מעשיו ודרכיו - הטובים הם אם לא, לבלתי עזוב נפשו לסכנת האבדון חס וחלילה, ולא ילך במהלך הרגלו כעיוור באפלה. והנה זה דבר שהשכל יחייבהו ודאי, כי אחרי שיש לאדם דעה והשכל להציל את עצמו ולברוח מאבדון נשמתו, איך ייתכן שירצה להעלים עיניו מהצלתו? אין לך פחיתות והוללות רע מזה ודאי. והעושה כן הנה הוא פחות מהבהמות ומהחיות אשר בטבעם לשמור את עצמם, ועל כן יברחו וינוסו מכל מה שיראה להם היותו מזיק להם. וההולך בעולמו בלי התבוננות אם טובה דרכו או רעה, הנה הוא כסומא ההולך על שפת הנהר אשר סכנתו ודאי עצומה ורעתו קרובה מהצלתו. כי אולם חסרון השמירה מפני העיוורון הטבעי או מפני העיוורון הרצוני דהיינו סתימת העיניים בבחירה וחפץ, אחד הוא" (פרק ב').

הטכניקה אותה מציע הרמח"ל מזכירה את טכניקת הריפוי שבסיפורו המפורסם של רבי נחמן מברסלב מעשה ב"הינדיק" (תרנגול הודו ביידיש), על אוותו בן מלך שהיה בטוח שהוא תרנגול הודו. הוא זחל מתחת לשולחן ואכל פירורים. הדרך להוציאו ממצבו הייתה לשכנע אותו שתרנגול הודו יכול לשבת ליד השולחן ולאכול בנימוס ולהישאר עדיין תרנגול הודו.

הטכניקה של הרמח"ל היא לייצר הרגל אלטרנטיבי להרגל המעוור, קיבעון אלטרנטיבי לתשוקה היוצרת קיבעון התנהגותי. הקיבעון האלטרנטיבי מכיל פרדוקס,

מעין קיבעון אנטי-קיבעוני. כיון שהקיבעון החדש מכיל מודעות וביקורת עצמית. זהו קיבעון שעיקרו יציאה מהקיבעון באמצעות מודעות עצמית ובחינה עצמית. רק אם ננהג "כסוחרים הגדולים" שבוחנים תמיד את עסקיהם, רק אז נישמר מליפול בעיוורון של תשוקותינו והרגלינו. כי רק התבוננות מקובעת בהרגל תנצח את העיוורון המקובע בהרגל. כי המודעות לבדה לא יכולה לנצח את ההרגל המעוור, כיוון שהוא קל יותר וזולל פחות אנרגיה.

הרגל הוא משהו שלא צריך להחליט כל יום אם עושים אותו אם לאו. לא מתלבטים לגביו. לכן צריך לייצר הרגל חיובי. הרגל המרמה את עצמו, שכמו "סוס טרויאני" טוב הוא מחדיר את המודעות לחיינו, בלי שאנו מרגישים בכך.