פילים מסוכנים בחנות החרסינה האקדמית

נפל דבר בישראל. נשיא אוניברסיטת תל אביב, האוניברסיטה הגדולה ביותר בארץ, מסיים את כהונתו בהתראה של 24 שעות, מבלי לחכות לבחירת מחליף. זהו אירוע חמור וחסר תקדים שעלולות להיות לו השלכות מרחיקות לכת על כל מערכת ההשכלה הגבוהה במדינה.

אינני קשור לאוניברסיטת תל אביב, ואינני מכיר אישית את פרופסור צבי גליל. אך אופי ההדחה, וכן כמה מהלכים אדמיניסטרטיביים שיזם הוועד המנהל בחודשים שקדמו לה, מצביעים על כוונתו להשתלט על ניהול האוניברסיטה. בקמפוס שוררת כעת מבוכה. האווירה בקרב חברי הסגל קשה, דיקנים וראשי מחלקות חוששים לפעול כשהתברר להם שהסמכות האקדמית לניהול האוניברסיטה היא בידי הוועד המנהל, ולא בידי הנשיא.

לא ייתכן כי תרבות הניהול של חברות עסקיות תחדור לקמפוסים שלנו, תרבות הכוללת תמונות משפילות של מנהלים בכירים המובלים למשרדם על-ידי אנשי בטחון, מלקטים בחיפזון את חפציהם האישיים לתוך קופסת קרטון ומסתלקים בבושת פנים. אפילו אם היה מתברר כי פרופסור צבי גליל הוא סוחר סמים או מטריד סדרתי של סטודנטיות (תרחיש שאיננו הזוי לחלוטין, אילו היה הנשיא הזה מגיע משדות המרעה של הפוליטיקה הישראלית), יש לשער כי היה מסיים את כהונתו בהליך ממושך יותר.

באירוע המוזר הזה רב הנסתר על הגלוי, והגלוי מעורר תהיות רבות מדי. הסיפור על התשוקה הפתאומית של פרופסור גליל לשוב ולעסוק במחקר אקדמי, מהווה עלבון לאינטליגנציה של הקורא הממוצע. גם הסיפור על אכזבתו של הוועד המנהל מרמת גיוס התרומות שלו איננו רציני. כל מי שמבין בתחום, יודע כי גיוס תרומות איננו דומה לניהול של תיק השקעות. הישגי נשיא אוניברסיטה בשנתיים הראשונות לכהונתו, משקפים, לכל היותר, את הישגיו של קודמו בתפקיד. נדרשות לפחות ארבע שנים כדי להעריך נכונה הצלחה בגיוס תרומות, וגם זאת בשנים נורמליות, לא כששוקי ההון מתרסקים והכלכלה העולמית נמצאת בטירוף מערכות, מלווה בהונאות ענק.

אוניברסיטה איננה בית חרושת או מוסד פיננסי מהסוג שנציגי הציבור בוועד המנהל מיטיבים להכיר. זהו מרכז של מדע, רוח והגות, מרכז של מחקר, יצירתיות וחזון ברמה שאין למעלה ממנה. האוניברסיטאות הן אלו הקובעות באיזה גובה מציבה אומה את הרף התרבותי-חברתי שלה. ראשי מדינות בכל העולם בוחרים באוניברסיטאות כמקום הראוי ביותר לשאת נאומים חשובים במיוחד. הן הכתובת שאליה פונים ראשי השלטון, קברניטי המשק ואנשי מערכת הביטחון כל אימת שהם ניצבים בפני בעיה קשה במיוחד, שפתרונה מצריך יצירתיות וחשיבה מקורית.

נשיא אוניברסיטה איננו מנהל בנק, אלא מנהיג של מאות חברי סגל ואלפי סטודנטים, שיהיו מנהיגי העתיד שלנו. הוא מנהיג תרבותי-חברתי, המהווה סמל ומודל לחיקוי לעשרות אלפי בוגרים ולמאות אלפי התומכים והתורמים של האוניברסיטה ברחבי העולם. הוא אחד מסמלי המדינה וממייצגיה בארץ ובחו"ל, לא פחות משר החוץ, ואולי יותר.

שנים יידרשו לתיקון הנזק

"נציגי הציבור" בוועד המנהל של אוניברסיטת תל אביב, שעל פי הפרסומים רקחו במשך חודשים את ההדחה, כנראה לא מבינים איזה נזק אדיר גרמו. יחלפו כמה שנים עד שיוכל הנשיא הבא לתקן זאת.

הפרשה פגעה קשות בתדמיתו, בסמכותו, בחופש פעולתו ובמנהיגותו של הנשיא הבא, ללא שום קשר למי שייבחר. גרוע מכך: כעת קל יהיה לגייס לתפקיד פקיד יעיל וצייתן. קשה יהיה למצוא אישיות בעלת חזון ומעוף שתסכים לכהן כנשיא קצוץ כנפיים, הכפוף למרותו של ועד מנהל כוחני. היטיב לנסח זאת פרופסור משה מני, נשיא אוניברסיטת תל אביב לשעבר: "לא הייתי מסכים להיות נשיא במערכת שבקלות כזאת מדיחה נשיא".

השתלטותו של הוועד המנהל על האוניברסיטה עומדת בניגוד לפסיקת הוועדה המשפטית, שמינה חבר הנאמנים של האוניברסיטה. היא קבעה באופן מפורש, בניגוד לדעת חברי הוועד המנהל, כי הנשיא הוא הסמכות העליונה בניהול השוטף של המוסד. השילוב המאוזן בין פרופסורים לבין "נציגי ציבור" בוועד המנהל של האוניברסיטאות, מהווה נוסחה נכונה לניהול יעיל ויצירתי של מוסדות מורכבים כל כך. הפרתו של האיזון העדין הזה והתנהלות כוחנית של שותף אחד כלפי השני, כפי שהתרחש באירוע הנוכחי, היא הרת אסון.

ובכל זאת, אני מציע שלא לשפוט לחומרה את חברי הוועד המנהל ולהניח, לזכותם, כי פעלו רק מתוך מניעים של קוצר ראות, מאבקי כוח אישיים וקטנוניים וחוסר הבנה בסיסי בנוגע למהותה של אוניברסיטת מחקר.

אבל אם אני טועה והם אכן הבינו את משמעות המהלך, לא ניתן להימנע מהמסקנה החמורה כי פעלו באופן מודע כדי לפגוע באינטרסים של המוסד שאותו הם אמורים לקדם.

מכל מקום, יש לפעול כדי שהאירוע הנוכחי ייזכר כתאונה מצערת במערכת ניהולית גרועה, ולא כציון דרך נוסף בתולדות הידרדרותה של מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל.