צלוליט: הכירו שיטה חדשה שמבטיחה להעלימו

לא רבים יודעים זאת, אבל בזמן שבנדיקטוס ה־16 נחת אצלנו בארץ וקרא לשלום במזרח התיכון, הגיע לישראל, בלי יותר מדי רעש תקשורתי, אפיפיור נוסף: ד"ר רודולף ויירגאנס, או בכינוי שדבק בו באירופה: "אפיפיור הצלוליט".

לוויירגאנס, שעוסק בתופעת הצלוליט כבר יותר מ־25 שנים ואף פיתח שיטה חדשנית לטיפול בבעיה, יש משימה: הוא רוצה לשנות את הגישה שלנו ביחס לצלוליט. הוא נוסע ממדינה למדינה כדי להרצות על הנושא, מתראיין בתקשורת העולמית, כותב ומסביר, וזו גם הסיבה שבגללה הגיע באחרונה לישראל. "הצלוליט", הוא טוען, "אינו בעיה אסתטית בלבד, אלא סימפטום לבעיה רפואית. למעשה, זו מחלה בהתהוות. תופעה שעדיין איננה מחלה, אך אם לא נפעל נגדה ונטפל בה בזמן, היא תתפתח למחלה".

את הצלוליט אין צורך להציג, בטח לא לפני הקהל הנשי. התופעה המטרידה הזאת, שמתבטאת במצבורי שומן גבשושיים באזור הירכיים והישבן, המשווים לעור מראה של קליפת תפוז, מוכרת מקרוב כמעט לכולנו: 80%־90% מהנשים סובלות מהתופעה, שלא פוסחת גם על הרזות שבינינו, ומגלה יכולת עמידות מרשימה. מרגע שהצלוליט מופיע, הוא שם כדי להישאר ושום דיאטה או פעילות גופנית לא יעזרו: השקערוריות והבליטות יישארו על העור.

אבל ויירגאנס לא מוטרד מההיבט האסתטי אלא מזה הרפואי. "הופעת הצלוליט מעידה על תפקוד לקוי של מערכת הלימפה, שאמורה לנקז את חומרי הפסולת מהתאים", הוא מסביר. "הכשל התפקודי הזה מתגבר עם השנים ועלול להתפתח למחלות קשות בכלי הדם".

הבעיה: סתימה במערכת הלימפה

כמו הרבה בעיות רפואיות אחרות, גם הצלוליט מתחיל במזון שאנחנו אוכלים. באדיפוציטים, תאי השומן שנמצאים מתחת לעור, נותרים תוצרי הלוואי של מרכיבי המזון. הפסולת הזאת אמורה באופן טבעי להתפנות באמצעות מערכת הלימפה, אבל במצב של כשל בתפקוד מערכת הלימפה, הפסולת לא מתפנה אלא נאגרת בתוך האדיפוציטים וגורמת להם להתנפח. ההתנפחות הזאת היא הגורם למראה הגבשושי שמאפיין עור עם צלוליט. "בעוד שבעור נורמלי ובריא גודלם הממוצע של תאי השומן הוא 1.5 מ"מ, גודל תאי השומן בעור הסובל מצלוליט עומד על 15 מ"מ!", מדגיש ד"ר ויירגאנס. "התאים האלה מתנפחים עד פי עשרה מגודלם הנורמלי".

מה עלול לגרום לשיבוש בתפקוד מערכת הלימפה? לדברי ויירגאנס, מאחר שבמערכת הלימפה אין משאבה, היא זקוקה ל"משאבה" חיצונית שתניע אותה. המשאבה הזאת היא שרירי הגוף, שדוחפים את נוזל הלימפה קדימה. פה נכנס לתמונה עוד משתנה: כדי שהשרירים יוכלו לתפקד, הם זקוקים להתנגדות של רקמות החיבור. כשרקמות החיבור חלשות ולא מפעילות את הלחץ הנגדי הדרוש, השרירים לא מצליחים לדחוף את נוזל הלימפה קדימה ולכן תוצרי הלוואי לא מתפנים כהלכה מתאי השומן. זו, אגב, הסיבה שגם נשים שמקפידות על פעילות גופנית, אפילו ספורטאיות מקצועיות, עלולות לסבול מצלוליט: השרירים שלהן אמנם חזקים, אך כאשר רקמות החיבור רפויות, זרימת הלימפה אינה תקינה.

אגב, להיחלשות רקמות החיבור יש השלכות לא רק על תפקוד מערכת הלימפה אלא גם על מערכת הוורידים: זרימת הדם נפגעת, הוורידים מתרחבים והדם נאגר בהם. מאותו הרגע, לדברי ויירגאנס, זה רק עניין של זמן עד להיווצרות בצקות ובעיות בכלי הדם ברגליים ולהופעת פקקת ורידים (טרומבוזה). "בעבר", אומר ויירגאנס, "נשים שרקמות החיבור שלהן היו חלשות החלו לסבול מדליות באמצע שנות ה־40 שלהן, מפקקת ורידים בסביבות גיל 50, מבצקת קשה ברגליים בגיל 55, ובגיל 62־63 נפטרו. כיום, תוחלת החיים ארוכה הרבה יותר, אך המשמעות היא שאם אשה לוקה בפקקת ורידים אפילו בגיל 60 ולא בגיל 50 כמו פעם, היא תיאלץ לחיות עם הבעיה עוד 20־25 שנים. זה הרבה שנים לסבול".

האמצעי: "פנימית" של אופנוע

אל הפתרון החדשני, לדבריו, שהוא מציע לבעיית הצלוליט הגיע ויירגאנס במקרה, כמו אל תחום העיסוק בצלוליט בכלל. הוא בעצם דוקטור לפסיכולוגיה, ואת לימודי התואר השני שלו עשה בסוציולוגיה רפואית. "למדתי באוניברסיטת אאכן בגרמניה", הוא מספר. "התמקדתי בנושא דימוי גוף, ובמסגרת זו ראיינתי חולות בסרטן שד שעברו ניתוח לכריתת השד. גיליתי שמאחר שבניתוח כורתים גם את בלוטת הלימפה באותו צד, נוצרות באזור בצקות בשל הצטברות נוזל הלימפה. הטיפול המקובל היה עיסויים, חבישות וקומפרסים, שעוזרים לנקז את הנוזלים.

"באחד הערבים יצאתי עם אחד מעמיתיי למחקר לפאב סמוך לבית החולים. כשישבנו על כוס בירה, שאלתי אותו אם הטיפול באמת יעיל. הוא השיב שהתוצאות אכן טובות, אבל שהבצקת חוזרת כעבור חצי שנה. 'מדוע אינכם עושים משהו כדי לשמור על התוצאות?', שאלתי אותו. 'כי אין בנמצא טיפול כזה', הוא ענה.

"באותו הרגע הבזיק במוחי רעיון: לבנות מכשיר שייצור לחץ אוויר באזור הפגוע וכך ישפר את זרימת נוזל הלימפה. אבל איך עושים את זה? ואז נדלקה לי עוד נורה. האמצעי לבניית המכשיר עמד על שפת המדרכה, בכניסה לפאב. יצאתי החוצה, ניגשתי לאופנוע שלי שחנה בחוץ, שלפתי את הפנימית של אחד הגלגלים וחזרתי איתו לפאב. 'הרי לך כלי לטיפול בבעיה', אמרתי לחברי. 'ניקח את הפנימית הזאת, נעטוף בעזרתה את הזרוע של המטופלת, נמלא אותה בלחץ אוויר ונמנע את הבצקת'".

חברת הסטארט אפ שהקימו השניים כבר פעלה זמן מה כשוויירגאנס הציג את המערכת החדשה לפני ד"ר ג'ורג' דרי, מומחה בעל שם עולמי למחלות לימפה, שמשמש גם המנהל הרפואי של אחת המרפאות הגדולות בגרמניה לטיפול בבצקת. "הוא אמר לי שהרעיון מצוין והציע לי לפתח אותו כך שיתאים לטיפול בצלוליט", מספר ויירגאנס. "לא הייתי בטוח אפילו מה זה צלוליט! 'אני מדען', השבתי לו. 'אני לא רוצה לעסוק באסתטיקה. אני רוצה לעזור לאנשים'. אבל דרי התעקש והסביר לי שלא מדובר רק בבעיה אסתטית אלא בבעיה רפואית אמיתית. 'תהיה חכם', הוא אמר לי בחיוך. 'הראשון שיציג כלי אפקטיבי לטיפול בצלוליט יהיה מיליונר'. 'בסדר', עניתי לו ועכשיו גם אני חייכתי. 'אולי בעצם אני כן רוצה לעסוק באסתטיקה'".

הפטנט: לחץ אוויר משתנה

וויירגאנס אכן עשה זאת. הוא הקים חברה שהתמקדה בפיתוח שיטה לטיפול בצלוליט, והפעם לא השתמש בפנימיות של אופנועים אלא בטכנולוגיות מתקדמות, המרכזית שבהן היא מכשיר שנקרא ואקומד, הפועל על לחץ אוויר משתנה. השיטה

 משלבת גם טכנולוגיות נוספות המוכרות זה מכבר בתחום טיפולי הצלוליט, כגון עטיפות גוף ועיסוי לימפטי, אולם מכשיר הוואקומד לא רק זכה לאישור ה־CE (רשות הבריאות באירופה), הוא אף אושר כפטנט.

מדובר במכונה דמוית קפסולה, שהמטופל שוכב כשפלג גופו התחתון נתון בתוכה. כשמפעילים אותה היא יוצרת לסירוגין לחץ אוויר שלילי וחיובי על הרגליים וכך מטפלת בכל מערכת הלימפה התחתונה. "לחץ האוויר המשתנה יוצר לסירוגין יניקה ודחיסה וכך משפר את זרימת הדם ומוביל למיצוק רקמות החיבור", מסביר ויירגאנס. "כאשר הלחץ השלילי מופעל, הדם והחמצן נשאבים לעבר הרגליים. כשהלחץ החיובי מופעל, הדם מוחזר לגוף דרך העורקים וכלי הלימפה".

לאחר פיתוח המכשיר ערך ויירגאנס מחקר בפיקוח סוכנות החלל הגרמנית, שבו השתתפו 90 מטופלים שסבלו מצלוליט. לדבריו, הממצאים הצביעו על יעילות מרשימה. מאוחר יותר נערכו מחקרים על ידי חוקרים באוניברסיטאות ובבתי חולים, שהצביעו על יעילות גם בטיפול בהתוויות רפואיות, כגון מחלת ורידים חסימתית, דליות ובצקת לימפתית. ויירגאנס גאה לספר כי מחקר בן 2,000 מטופלים, שנערך באוניברסיטת גנואה באיטליה על ידי פרופ' קורדינו קמפיסי, נשיא הקבוצה האירופית למחלות לימפה, הראה ש־12 טיפולים של 20 דקות בשיטת הלחץ המשתנה הביאו בתוך שבועיים לשיפור של 90% בזרימת הלימפה.

אבל ויירגאנס לא נח על זרי הדפנה. כיום הוא מעורב במחקר נוסף, אף הוא בשיתוף עם סוכנות החלל הגרמנית, שבודק את יעילות המכשיר בטיפול בבעיות כלי דם ברגליים. אולי פריצת דרך בתחום תעניק לו גם את התואר "אביר הדליות". בו זמנית הוא חולש על לא פחות מ־45 נציגויות ברחבי העולם של רשת המכונים שהקים, Studio High Care. באחרונה הושקה נציגות גם בישראל, על ידי חברת קוסמטיקום.

לדברי ויירגאנס, מאז קבלת אישור ה־CE ועד היום טופלו עשרות אלפי לקוחות ברחבי העולם. "אפילו מלך סעודיה רכש לאחרונה את מכשיר הוואקומד", הוא מספר בגאווה.

העלות המשוערת לסדרת טיפולים היא כ־4,500 שקל, כשתוכנת מחשב מיוחדת מתאימה לכל מטופל תוכנית טיפולים אישית עם מספר הטיפולים שהוא זקוק להם.

האם סדרת טיפולים חד־פעמית מספיקה, או שיש לחזור על הטיפול בהמשך?

"מדי פעם יש לעבור טיפול 'תחזוקה' כדי להמשיך את תהליכי הניקוי והניקוז הלימפטי, וכך להאט את קצב היווצרות הצלוליט מחדש ולשמר את התוצאה", מודה ויירגאנס. "אשה שאינה מקפידה על אורח חיים בריא, תצטרך לעבור טיפול תחזוקה אחת לחודש, ואילו אשה השומרת על תזונה בריאה ופעילות גופנית תצטרך לעבור אותו אחת לשלושה חודשים".

האם יש הבדל בין מטופלות שונות באורך הטיפול ובטיב התוצאות?

"קיים כמובן הבדל בין כל אשה ברמת הצלוליט. החברה פיתחה תוכנה ייחודית המנתחת את מכלול הנתונים של המטופלת ומאפשרת טיפול ממוקד בכל חלקי הטיפול בצלוליט: ניקוז לימפתי, המרצת תאי שומן ומיצוק העור. בנוגע למשך הטיפול הדרוש וטיב התוצאות אפשר להסיק מסקנות לאחר האבחון ובהתאם לתוצאות המופיעות בתוכנה".

האם הטיפול מכאיב?

"לא".

האם קיימים מצבים רפואיים שבהם אסור לעבור את הטיפולים?

"להפך, הוואקומד הוא מכשיר רפואי המשמש כ'לב' נוסף למערכת הלימפה. הוא מומלץ ביותר לסוכרתיים, לבעלי פצעים פתוחים ולאנשים הסובלים מבעיות בזרימת הדם, ומורשה גם לסובלים ממחלות כליה, לב ולחץ דם גבוה".

תופעה מתפשטת: צלוליט גם אצל ילדות ובנים

הצלוליט נחשב תמיד לתופעה נשית מובהקת: רמה גבוהה של הורמון הפרוגסטרון מחלישה את רקמות החיבור של העור ומגדילה את הסיכון לצלוליט. בזמן הריון, אחד התפקידים של הפרוגסטרון, האחראי להכנת הגוף ללידה, הוא להשמיד חלק מתאי רקמות החיבור בבטן כדי שהיא תוכל להתרחב. כתוצאה מנטייה גנטית, אצל חלק מהנשים רמת הפרוגסטרון גבוהה יותר ולכן מושמדים תאי רקמות החיבור גם בירכיים ובישבן.

אבל למרות זאת, הנתונים מצביעים על כך שכיום יותר ויותר גברים, בעיקר נערים, סובלים אף הם מצלוליט. נוסף על כך, אם עד לפני שלושה עשורים סבלו רק 30% מהנשים מצלוליט, הרי שכיום סובלות מצלוליט 80%־90%, כולל בנות בגילאים שלפני הופעת הווסת, והתופעה קיימת גם במקומות כמו תאילנד וסין, שבהם, כתוצאה מהבדלים אתניים בגנטיקה של פיזור השומן ורמות ההורמונים, התופעה לא הייתה מוכרת בעבר.

מה השתנה ב־30 שנה, שהצלוליט נעשה נפוץ כל כך?

"כיום ההורמונים מקיפים אותנו מכל עבר", אומר ויירגאנס. "חלק גדול מהנשים נוטלות הורמונים בצורת גלולות נגד הריון או הורמונים חלופיים בגיל המעבר. הורמונים וחומרים דמויי הורמונים נמצאים במזון שלנו, בעיקר בבשר, מחלחלים למי התהום ולמי השתייה, משמשים מרכיבים בכלי האוכל שלנו ועוד. כל החומרים האלה משבשים את ייצור הקולגן והאלסטין וכך פוגעים ברקמות החיבור וגורמים להתרופפותן".

הנטייה לעולם נשארת

אינספור תכשירים ושיטות לטיפול בצלוליט  צצים מדי חודש על המדפים ובמכוני היופי, אולם האם באמת אפשר להעלים את הצלוליט לחלוטין?

"אפשר בהחלט לשפר את מראה הצלוליט, אבל רק באופן זמני, ברוב המקרים רק לכמה חודשים", אומרת ד"ר שלומית הלחמי, רופאה בכירה במחלקת עור במרכז הרפואי רבין. "מרבית המכשירים שפותחו למטרה זו מטפלים בבצקת הנוצרת

 בשכבת השומן התת־עורית ומעסים את רקמת החיבור. כאשר מבצעים סדרה של טיפולים, מפחיתים את הבצקת וממצקים את רקמת החיבור וכך מביאים לשיפור במראה הצלוליט. אבל בסופו של דבר, אצל בעלי נטייה לכך תחזור הבצקת בתוך כמה חודשים וגם רקמת החיבור תחזור למצבה הקודם".

ד"ר רונן גלזינגר, מומחה לכירורגיה פלסטית, מסכים איתה. "השוק מוצף כיום בטיפולים שונים: חלקם משפרים את מראה הצלוליט באופן ניכר וחלקם פחות, חלקם פועלים לטווחים ארוכים יותר וחלקם לטווחים קצרים מאוד. אבל נכון להיום, אין פתרון קסם שיעלים את הצלוליט לתמיד, פשוט כי הנטייה לצלוליט נשארת ולכן הגוף יחזור למצבו הקודם. אפשר להשוות זאת לניתוחים פלסטיים או להזרקות של חומרי מילוי למתיחת העור: הקמטים יתיישרו, אבל בסופו של דבר ימשיכו להופיע. לכן, יש צורך לחזור על הטיפולים כאשר הבעיה חוזרת".