בתל אביב כמו בחו"ל

כשאני מגיעה לעיר זרה אני רוצה להרגיש את הדופק שלה. אני קונה את ה"טיים אאוט" המקומי, כי הרי חופשה היא פסק זמן מהשגרה. בודקת אם יש איזו תערוכה, סרט, הופעה או סיור שקורצים לי. אני יוצאת לשוטט ברחובותיה, אוהבת ללכת לאיבוד ולשאול "סליחה, איך מגיעים ל.."?. עולה על אוטובוס, נכנסת לגלריות ולחנויות ספרים, עושה "קניות חלון" ועוצרת לקפה. לפעמים אני מתכננת את היום, אבל בדרך כלל הרחובות הם שמובילים אותי. אני אוהבת לשוטט ללא מטרה בעקבות חושי ולעולם איני מרגישה שהפסדתי משהו. אני לא רוצה "להספיק". אני רוצה ליהנות מאווירה לא מוכרת. כך יש לי תמיד סיבה לחזור.

גם בתל אביב אפשר לבלות חופשה ולהרגיש כמו בחו"ל. חם פה, תרתי משמע, האווירה בינלאומית ולא צריך דרכון. גם כאן אפשר להאכיל יונים בכיכר, ללקק גלידה ולאכול פיצה כמו ברומא, להצטרף לסיור מאורגן או לנסוע באוטובוס תיירים (מכירים את קו 100?), לראות את העיר מלמעלה, להסתובב בגלריות, בשווקים (נחלת בנימין, למשל) ובחנויות יד שנייה, לטייל בפארק כמו בניו יורק, לבלות בפאב כמו באירלנד, לטייל בשדרות ולטבול קרואסון בקפה כמו בצרפת, להסתובב בשכונת שוליים ולקנות מצרכים לארוחה סינית כמו בצ'יינהטאון, להאכיל ברווזים באגם כמו בלונדון, לשיר בשפה הבולגרית לצלילי אקורדיון, לאכול מאזטים ולזרוק פרחים בטברנה כמו ביוון. ללמוד קליגרפיה כמו ביפן, לבלות על החוף כמו בריביירה או לאכול טאלי כמו בהודו.

הנה כמה מקומות בתל אביב שמזכירים תחושה של חו"ל. יש עוד רבים, ואלה דוגמאות בלבד.

לתצפת על העיר מלמעלה

כשאני מגיעה לעיר לא מוכרת, אני אוהבת לראות אותה מלמעלה ומכל מיני זוויות ראייה. באיסטנבול עליתי למגדל גאלאטה. בפירנצה ובערים עתיקות באיטליה טיפסתי במדרגות לולייניות באפלולית בתוך מגדל הכנסייה, הנמצא בד"כ בלב הפיאצה המרכזית. בניו יורק תיירים עולים לאמפייר סטייט בילדינג או לרוקפלר סנטר, בפריז – למרומי מגדל אייפל. ואצלנו, התצפית הפנורמית ממרומי הקומה ה-49 של המגדל העגול במתחם עזריאלי - עוצרת נשימה. לכאן כדאי לבוא כמה פעמים - בקיץ ובחורף, ביום ובלילה, כי המראה משתנה לגמרי. מתחתינו נפרש המטרופולין וכל גוש דן. ביום בהיר רואים חצי מדינה. בבוקר בד"כ אביך, ולקראת השקיעה – מתבהר, תלוי בעונה. בחמישי בערב פקקי איילון נראים כמו נהר של אורות. אפשר לחגוג כאן אירוע (ואז המצפה סגור), או להזמין שולחן ליד החלון ולאכול משהו עם תיירים מחוץ לעיר. יפה פה בשעת השקיעה. (2C - תצפית ומסעדה, טל' 03-6081990)

לסנטרל פארק בניו יורק דרך פארק הירקון

תענוג לטייל בסנטרל פארק, לפגוש סנאים, להפריח בועות סבון, או לראות את פסל הברונזה של אליסה בארץ הפלאות בפינה ליד האגם. כשאני מקיפה ברגל את הגבעה הגדולה בפארק הירקון, תמיד, אבל תמיד, אני נזכרת בתמונה ויזואלית מהסנטרל פארק בניו יורק. ולא חשוב שהלכתי בדרך הזו, כאן, המון פעמים. (פארק הירקון, מידע בטל' 03-6422828 או באתר)

מצא את ההבדלים: הסנטרל פארק ופארק הירקון (צילום: אלישבע זלצר)

השיבה להודו

געגועים להודו הובילו אותי ל"24 רופי" - מסעדה הודית עממית (רחוב שוקן 14-16 קומה ב', טל' 03-6818066). פתחתי את הדלת וצליל "אום" נשמע באוזני. נכנסתי לאולם גדול וצבעוני, שמרבצי ישיבה סביב שולחנות נמוכים פזורים בו – הופתעתי. מהחלונות מתגלה הנוף התעשייתי של דרום העיר, אבל האסוציאציות הן מהטיולים בהודו. זה מקום לספוג אווירה ולהתנתק לשעה קלה, להשקיט געגוע ולטעום טאלי, לטבול פיתה הודית ביוגורט כדי לעדן את החריפות, לשתות מיץ גויאבה, לקנח בצ'אי ולהרגיש לרגע שוב ברישיקש או בדראמסאלה. שני טבחים מבשלים בסירי ענק. התפריט המשתנה כל יום, כולל מאכלים הודיים בסיסיים שמתאימים לחיך הישראלי - מלאי קופטה, אלו גובי או פלאקפניר וחמישה סוגי דאל. המקום ידידותי ונינוח לפגישת חברים. אם תבקשו מאורי, בעל הבית, לספר לכם איך נולד המקום הזה לפני שש שנים, תשמעו סיפור מרתק. עוד מסעדה בסגנון הודי: סב קוץ' מילגה (המשביר 18).

הודו זה כאן. סב קוץ' מילגה (צילום: אלישבע זלצר)

כמו בצ'יינטאון

כשאני נוסעת לחו"ל, אני אוהבת להסתובב בשכונות של מהגרים - מייד כל התמונה משתנה ואני חשה כאילו הגעתי לעולם אחר. כאן בארץ כולנו מהגרים. אבל בשכונת נווה שאנן גרים עובדים זרים ובה גם תל אביבים מרגישים זרים. כדאי לבוא במוצ"ש, הערב בו מתאספים העובדים הזרים בברים ועל הדשא הגדול, ממנגלים, ומוכרים בדוכני המדרחוב חטיפים וממתקים מתוצרת עצמית.

דראגון אינטרנשיונל, המכולת של טיראן (רחוב ראש פינה 6, התחנה המרכזית הישנה, תל אביב), היא מעוז הקניות של עובדים זרים מהמזרח ותופעה אנתרופולוגית. פה ביליתי שעה ארוכה לצד עובדים זרים מסין, תאילנד או פיליפינים והצטיידתי במצרכים מיוחדים כדי להכין לחברי ארוחה סינית. הבחירה מתוך שפע המוצרים מהמזרח הרחוק הייתה קשה, כי יש פה כל מרכיב אפשרי לארוחה אסיאתית – צדפות ודג נחש, אטריות מכל הסוגים, בכל מיני גדלים ואורכים שמכסות קיר שלם! פה תמצאו מוצרים שלא הכרתם, חומץ שחור ובירה סינית וסיר מיוחד לבישול אורז.

קפיצה קטנה ליפן

כל שיעור קליגרפיה - לימוד של כתיבת סימניות יפניות וסיניות במכחול - הוא כמו נסיעה למזרח הרחוק. התלמידים נחשפים לתרבויות, פילוסופיה ודרכי חשיבה עתיקות יומין ומסתבר שהן רלוונטיות לזמננו. דרך סיפוריה המרתקים של האמנית והמורה תרצה פייטן, נוסעים 5,000 ק"מ מזרחה ו-5,000 שנה אחורה בזמן, כדי לגלות שכלום לא השתנה. כתיבת סימניות היא כמו מדיטציה - עוזרת להתרכז, מרגיעה ומאזנת, מפעילה את מוח ימין ואת מוח שמאל, ומאפשרת לכותב ולהתחבר עם האמת הפנימית שלו. הלימודים מתקיימים בקמפוס ברושים באוניברסיטת תל אביב. מידע והזמנה לשיעור ניסיון בטל' 054-7891291.

ספריית השגרירות היפנית נמצאת בקומה ה-19 של בנין המוזיאון (ברקוביץ 4, 03-6957292). אפשר לעיין בספרים ובאלבומים על יפן ולקבל השראה לטיול. מהחלונות יש תצפית מרהיבה ולא שגרתית לכיוון מערב. מתנה בסגנון יפני אפשר לקנות ב-Nook (מלכי ישראל 5) - חנות שיש בה מוצרים יפניים. לאכול סושי יהיה קל במיוחד כי בעיר קיימות סושיות רבות שהותאמו לחיך הישראלי, למשל: סושידו ברוטשילד או הסושייה באבן גבירול 54. מישהו לחש לי שיקימונו, (שדרות רוטשילד 19) היא היפנית המועדפת על אנשי שגרירות יפן.

טעם של יפן - ליד הבית (צילום: אלישבע זלצר)

באווירה ים תיכונית

גם לשבת במרפסת של פורטונה דל מאר (טל' 03-5236730) במרינה הקטנה בתל אביב, זה כמו לתת קפיצה קטנה למקום אחר באגן הים התיכון. ממש כך הרגשתי מתחת לשמשיות הלבנות, עם הפנים אל שובר הגלים ואל גווני השקיעה. כאן מתנתקים ונבלעים באווירת הים. המוזיקה היא משבי הרוח בתרני הסירות. התפריט ים-תיכוני ועונתי - מאזטים, פוקצ'ה ריחנית שיוצאת מתנור לבנים, ולצידה מנות משובחות מחומרים מקומיים. ארוחת הבוקר מפנקת, ובערב, על הבר, מרימים כוסית אל תוך הלילה. חפשו את הספסל הבודד בצד ימין של שובר הגלים. ממנו רואים עד הרצליה.

בסגנון איטלקי עממי

פיצה וגלידה בתוספת רעשי הרחוב הם בילוי עממי איטלקי. השראה איטלקית מורגשת בפיצרייה "טוני וספה" שהועתקה מפיצרייה ברומא, כולל המתכונים (סניף בדיזנגוף 267 וסניף בשדרות רוטשילד 140). פריכות הבצק מתפצפצת בפה מהביס הראשון ומבינים שהפיצה הזאת היא ליגה. החידוש הוא שאפשר לטעום ולבחור כמה טעמים - בייקון או פפרוני, פטריות או עגבניות ובזיליקום - ולשלם לפי משקל. לוקחים שתייה מהמקרר, מתיישבים על דלפק מול הרחוב או בספסל על המדרכה מתחת לעץ, כי חוץ מהטעם יש גם סצנה חברתית. את הקינוח מלקקים ב"ארלקינו", הגלידרייה הצמודה. גם בנמל תל אביב הסמוך, מאחורי האנגר 11, יש פיצרייה עם טוויסט מקומי, "וולקנו", וגם היא צמודה לגלידה - הפעם ל"אייסברג". לידה כיכר ומזרקה סוריאליסטית, שילדים עירוניים יחפים ועירומים רצים בין השפריצים שלה...

באיטליה? לא, בדיזנגוף. הפיצה של "טוני וספה" (צילום: יעל גרטי)

מוזיקה אירית בפאב

"מולי בלומס" הוא פאב אירי מסורתי בלב תל אביב (הירקון 100 פינת מנדלי 2, אתר אינטרנט). גינס זה המשקה הקל פה. גם וויסקי אירי, בושמילס, הולך. באים לשתות ולשמוע מוזיקה אירית (יש הופעות חיות בימי שני ורביעי בערב), לצפות במשחק כדורגל או רוגבי. היחס אישי, חלק מהלקוחות קבועים. אחד מהם, ע', מגיע לכאן לפחות שלוש פעמים בשבוע, וכל פעם יורד על שלוש בירות. לפחות. ממרומי מקומו הקבוע בפינת הבר, הוא מספר לי על הייחוד של הפאב הזה: "כאן כל אחד בוחר את המקום המועדף עליו - על הבר או בחדר אחורי אפלולי, בסלון או בחוץ על המדרכה. כאן, מפי יודעי דבר, יש את הבירה הכי טובה בעיר, גינס כמובן. פה אני פוגש תיירים אנגלים ואירים וגם תושבי חוץ ועובדי השגרירויות הנ"ל שבאים לשתות. אסור לעשן, ריהוט עץ כבד מקנה תחושה ביתית. הבר מואר והאור מנטרל את כל היצרים. זה לא פיק אפ בר. אפשר לשתות בשקט. האווירה הא-סקסואלית הופכת את הפאב הזה לידידותי ולא מאיים". בסלון הקטן פגשתי את יניב, שרקד ריקודים איריים לצלילי המוזיקה. הוא סחפר לי שיש בית ספר חדש לריקודים איריים. המורה שלו, נועה פיטליק, הפנתה אותי לאתר www.rince.co.il.

"מולי בלום היא אשתו של ליאופולד, דמות מוכרת ברומן 'יוליסס' של ג'יימס ג'ויס, שאף אחד לא מצליח לקרוא", אומר לי רוברט, אירי במוצאו, שפתח את הפאב לפני כתשע שנים. "גם לחתולת הבית קוראים מולי. ואכן מולי הוא שם אירי. בלום - שם משפחה יהודי, וזו הסיבה שקראתי כך למקום. מהמטבח יוצא שפרדס פאי, על פי מתכון של אמי". בשישי אחה"צ מנגנים. הקהל קבוע והטרוגני, מגיל 18 עד 88. גם זוגות עם תינוקות באים לשמוע מוזיקה ולקבל את השבת.

עץ כבד ובירה אירית. המולי בלומס (צילום: אלישבע זלצר)

הקשר הצרפתי

ברחובות המובילים לחוף רואים ושומעים המון צרפתים חומים כשוקולד בדרכם להשתזף או להזדנגף. בכל פינה צצים בתי קפה עם שמות צרפתיים כמו "פטיסרי" בגורדון, או "סה סי בון" בבוגרשוב. בפריז באים לפטיסרי כדי לקנות מאפי בוקר טריים שאוכלים בבית ולכן "בוטיק סנטרל" על סניפיו ומאפי הבוקר שלו שעל טהרת החמאה, הוא הכי דומה למוסד הפטיסרי. בתל אביב יש חנויות גבינה שדומות לפרומאז'רי בפריז - מאות סוגי גבינה, מעשרות המחלבות שצצו בארצנו, ממלאים בגאווה את מקרריהן, לצד הגבינות מחו"ל. ויש גם חנות ספרים בצרפתית ובה אפשר לדפדף בקומיקס של אסטריקס וטינטין, שכל ילד צרפתי מכיר (ככר מסריק 14). שחקני פטאנק משחקים את המשחק הצרפתי בשדרות רוטשילד (בין שנקין ובלפור) ובפארק הירקון. יש לנו אפילו ככר קטנטונת שמזכירה לי את ככר פירסטנברג הציורית ברובע הלטיני בפריז - זו ככר המלך אלברט, בפינת הרחובות מלצ'ט ומונטיפיורי, ובמרכזה עץ שקמה עתיק וספסל מתחתיו.

למעלה: קפה נוסח פריז, למטה: קפה נוסח תל אביב (צילום: אלישבע זלצר)

הבייקרי - ציון לשבח: הזמנים השתנו, וגם בפריז יש מקומות קטנים שהם הכלאה בין פטיסרי ובית קפה. הבייקרי (אבן גבירול 72) מזכיר אותם. "יש פה בריוש?" שואלת בחורה עם שיק במבטא צרפתי, "איזו הפתעה", היא אומרת. אומרים שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים, וזו כנראה הסיבה לתחושה שלי - פלטת השולחן העגול עשויה שיש לבן ורגלו מברזל שחור, בדיוק כמו בפריז. המים מוגשים בגביע זכוכית, הקפה עשוי כמו שצריך ועוגית קטנטונת מונחת על צלחת לבנה. שקיות הסוכר נתונות בכלי מוכסף. יש פה קרואסונים ומאפי בוקר וטארטים שמזכירים את בני דודיהם בפטיסרי בצרפת ועוגות שלמות ומקושטות לקנות הביתה ולהגיש כקינוח, כמנהג הצרפתים בארוחה חגיגית. הקיר מאחורי הדלפק מוסתר ע"י לחמים ולחמניות, המוזיקה קלאסית והכול משובח.

עולה חדש מהונגריה

בהונגריה "קיורטוש" זה מאפה מבצק שמרים שמכינים לפי מתכון מסורתי. את הבצק מגלגלים על גליל עץ מיוחד ואופים על גחלים בחגיגות ובקרנבלים. ריח השמרים מטריף. במולדת טובלים אותו במי סוכר. בארץ יש רשת מאפיות על שם המאפה, והוא בהחלט גולת הכותרת של המקום (לצד מבחר עוגות ומאפים נוספים מהמטבח ההונגרי המסורתי). אמנם המילויים והתוספות שהצמידו לקיורטוש בארץ הן וריאציות ישראליות - אבל הריח נשאר אותו הריח (סניפים בדיזנגוף 178, בלינקולן, בבוגרשוב ועוד).

שחיתות הונגרית (צילום: יעל גרטי)

בולגריה ביפו

שלוש פעמיים בשבוע הופכת מסעדת "בויאנה", מעוז של בולגרים, יוונים וטורקים עם אוכל ביתי עשיר - למועדון חברים בו כולם מכירים את כולם. מאחורי וילאות אדומים כבדים, מתנתקים מהעולם. אוכלים, שרים ורוקדים באווירה אינטימית. על התפריט מצויירות שתי בולגריות מחייכות לבושות בתלבושת לאומית, ודגל בולגריה באדום-ירוק-לבן. מזמינים מוסקה וביורק - פלפל מטוגן בשמן עמוק ממולא בגבינה בולגרית, וסלטי חצילים ופלפלים עם המון שום. כשתשאלו מה זה ליוטיניצה, קיופולו, סרמי, או מרק שקמבה - תקבלו הסבר. לגרסה הבולגרית לשקשוקה קוראים סיריני פה שופסקה. חוויה לשמוע את אלברט שכינויו "בטון", מנגן על אקורדיון. הקהל שר איתו בבולגרית. בחמישי ב-21:00 רוברטו שר באיטלקית ושמח פה, מה זה שמח! רוקדים, שרים שירים ולעתים מצטרפים לרוברטו כמה גברים בקולותיהם המרשימים. (בן תרדיון 2, יפו. מידע על ערבי שירה ומוזיקה בטל' 03-6811582. חייבים להזמין שולחן מראש).

שירה בציבור ב"בויאנה" (צילום: אלישבע זלצר)

שמח בטברנה יוונית

כל חובבי המוזיקה היוונית מחכים לקיץ כדי שיוכלו לבוא ל"גבעה", (שריר הגאון 9, למידע על ערבי מוזיקה ולהזמנת שולחן טל' 050-6818377). זה המקום הכי קרוב לטברנה יוונית, בה שרים ורוקדים, שותים, אוכלים וזורקים פרחים. יאניס כבר הגיע ושר בסגנון הזמר קאז'אנג'ידיס ובסגנון רמבטיקו. חובבי מוזיקה יוונית ופריקים של תרבות יוון לומדים ריקודי עם יווניים כדי שיוכלו לרקוד בטברנות. החוג מתקיים ברמת אביב (למידע: חנה 0528685351).

• אלישבע זלצר היא עיתונאית רחוב. אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלה .
  

• לכל הכתבות של "תיירת בתל אביב "