לאסי פינת גורדון: משקאות יוגורט

אתמול עברתי במקרה, בפרץ אנרגטי של רוח ספורטיבית (מניסיון – זה יעבור לי), ליד בריכת גורדון המיתולוגית. כמו הרבה דברים שקשורים בעברי הרחוק – בקושי הכרתי אותה. המון עבר עליה במהלך העשורים האחרונים וכמו כמה חברות ילדות שאני בקושי מצליחה לזהות – גם היא עברה סוג של דיאטה ומתיחת פנים ונראית לגמרי שונה.

גורדון שהכרתי היתה חבויה מאחורי חומות מגן איתנות שהסתירו את מקבץ בריכותיה מעין הבאים מכיוון רחוב הירקון. אחרי ששילמת את מחיר הכרטיס לקופאי הנרגן הורשית לחצות את פתחו של גן העדן – לא לפני שעברת במלתחות. את הפרוזדור הזה, שעל פי הריח ששרר בו התאים יותר לשמש פורגטוריום (כור המצרף, אותו מקום שבו לפי האמונה הנוצרית מקבלות נשמות מסוימות "סקנד צ'אנס" למירוק עוונות בדרך לגיהינום), אני זוכרת כמבנה גדול וחשוך. היו בו ספסלים ארוכים מעץ ורצפה חשופה ורטובה, וקולבים שעליהם אפשר היה לתלות את הבגדים, אם הצלחת למצוא אחד פנוי. המקלחות שלאורך הקירות היו חשופות וגם החלפת הבגדים נעשתה בצוותא. מהמקום הזה זכורות לי תגליות מרעישות בתחום האנטומיה הנשית, בעיניה של ילדה קטנה. אמא שלי נהגה להתרות בי מראש לא להסתכל כי זה לא מנומס. אבל היו תופעות, כמו למשל הציצים הכי גדולים שראיתי בחיי, שלא יכולתי להתיק מהן את עיני, גם במחיר עבירה על חוקי ההתנהגות הטובה וסניטת מבט ומרפק מצד המבוגרת האחראית.

אחרי שהותרנו מאחורינו את הבגדים ונשארנו חשופים בבגדי ים, משוחים בשמן תינוקות או אגוזים (או בשום דבר, ברירת מחדל שאנחנו, הילדים, העדפנו, אבל המבוגרים חששו שכך נספוג פחות מהשמש) הגענו אל רחבת התענוגות.

כאן התפצלנו: אם זכרוני אינו מטעיני, היתה בריכה לקטנטנים שממנה נגמלנו בגיל שלוש בערך. הבריכה לבינוניים התחילה במים רדודים, שעד גיל מסוים לא הורשנו לחצות את קו המצופים שסימן את המעבר לתחום העמוקים ממש. והיתה הבריכה של הגדולים, מחוז חפץ שאליו נכנסנו רק בליווי מבוגרים או בגיל הרבה יותר מופלג, כשכבר הגענו ל"גורדון" באופן עצמוני.

בבריכה הזאת היו מקפצות. אחת נמוכה, כמה שלבי סולם מעל פני המים, שנועדה לרכי הלב או כדי להתאמן על קפיצת ראש מושלמת; ואחת גבוהה, אבל ממש, שאל ראשה נדרשת לטפס בסולם ארוך ולהתייצב בקצה הקרש המתנדנד לפני שחירפת את נפשך, אטמת היטב את נחיריך וניתקת את אחיזת כפות הרגליים הרועדות בדרך לצלילה המבעיתה באוויר. אחרי שנייה ומשהו פגשו רגליך את המים הצוננים, המלוחים, המנחמים, ובעקבותיהם זכה גם הגוף כולו לחיבוק אמיץ ומפייס, עמוק במים, שכיסו את כולך עד שראשך שב לצוף על פניהם לנשימת רווחה ראשונה. אני זוכרת היטב את הריגוש את נקיפות הלב ואת ההקלה. ככה מרגישים בוודאי שוחרי הספורט האתגרי. אצלי הצורך הזה הגיע למיצוי מלא כבר בשלב ההוא. נראה לי שקפיצה מהמקפצה הגבוהה של גורדון בגיל 10 היה הקצה הספורטיבי הכי רחוק שהגעתי אליו אי פעם.

שער הכניסה לבריכה עצמה צויד בראשי מקלחת, כדי להבטיח שלא תיכנס למים עם כל הג'יפה שהבאת אתך מבחוץ, לרווחתך ולרווחת קהל המתרחצים האחרים. אנחנו עברנו אותו בריצה, משתדלים לחמוק בין הטיפות הקרות עד התאכזרות. לא בדיוק יודעת מה השארנו במערכת הטיהור המפוקפקת הזאת. אבל המים המלוחים, מי ים אמיתיים (ובריאים בהרבה ממי הכלור של בריכת "גלי-גיל", למשל, כך סברו אצלנו) חיטאו את עורנו למשעי. עובדה, המגע הראשון אתם הזכיר כל שריטה או פצעון בכאב דק וחד שתכף נעלם.

לפני השיפוץ. בריכת גורדון (צילום: מיכאל קרמר)

אחרי שכשוך ממושך במים, שעם הכניסה הראשונה נדמו קרים כקרח אבל תיכף התרגלת (ואפילו זיהית בהם מדי פעם זרמים חמימים חשודים), הגיע הזמן "לצאת קצת ולהתייבש בשמש". יצאנו רועדים, עם עור קמוט ממים באצבעות הידיים, שפתיים מכחילות, שיניים רועדות, וגוף סומר ב"עור ברווז" עד למפגש עם המגבת הפרושה בין ידיה המזמינות של אמא. רק אחרי שנרגענו קצת זכינו לחבוק בכף היד כמה מטבעות כדי לרוץ למזנון.

אני זוכרת את מגע האבן המחוספס של הריצוף, שלהט תחת כפות רגלינו בשעות הצהריים הרצחניות. רצנו מהר, משתדלים ליצור מגע מינימלי עם המרצפות השורפות עד שהגענו לדלפק האבן הגבוה, שמאחוריו היו שמורים תענוגות הבריכה הייחודיים. היו שם קרטיבים, וארטיקים, וגלידת קסטה, ולוקס וגם כל מיני משקאות כמו טמפו ותסס. אבל היה גם משקה אחד שאותו עשו רק כאן. אני לא זוכרת איך קראו לו, אבל את טעמו אני לא מסוגלת לשכוח ואני גם יודעת בדיוק ממה הוא היה עשוי: לבן (או לבנייה) משוקשקים היטב עם סודה. וקצת מלח. וקר כקרח. וזה היה פשוט נפלא!

גורדון של היום, או-טו-טו הפתיחה, כך אמרו לי, שונה לבלי הכר. המבנה הקולוסאלי הזכור לי התגמד והתכווץ. החומה נעלמה – הבריכות חשופות לעין כל. אין מבנה של מלתחות (אולי יש אבל בטח לא כמו ההוא של פעם, ומוטב שכך). אין מקפצות (בכל אופן, לא ראיתי), וגם המזנון, אם יהיה, לא יגיש, קרוב לוודאי את הלבן-סודה של אז.

אז מי שרוצה להיזכר בגורדון של פעם ובמשקה הזה, שהוגש כנראה בימים ההם בעוד מקומות, הנה שחזור אישי ביותר. בהמשך – שניים מבני דודיו מהמטבח ההודי, שאליהם התוודעתי, באופן אישי, בשלבים בחיי ש"גורדון" כבר לא היתה חלק מהם.

משקה לבן בסודה

המרכיבים (לכוס):

1 גביע לבן (או אשל)

1/2 כוס סודה

מלח, פלפל

2 קוביות קרח

1. בוחשים את הלבן שיהפוך למשקה. מוסיפים את הסודה, מלח, פלפל והקרח ומערבבים בזהירות.
   

לאסי מתובל

המרכיבים (ל-6 כוסות):

6 גביעי יוגורט

1 כפית כמון טחון

1 כפית מלח

אופן ההכנה:

1. יוצקים את היוגורט לקנקן, מוסיפים 1 כוס מים קרים וטורפים היטב במטרף ידני עד שמתקבלת תערובת דלילה ואוורירית.
2. מוסיפים 3/4 כפית מהכמון ואת המלח וממשיכים לטרוף. יוצקים את הלאסי לכוסות גבוהות וזורים על פני כל כוס את שארית הכמון.
   

לאסי מתוק

המרכיבים (ל-6 כוסות):

6 גביעי יוגורט

1/2 כוס סוכר

כמה טיפות תמצית ורדים או 1/2 כף מי ורדים

1 כפית הל טחון

אופן ההכנה:

1. מעבירים את היוגורט לקנקן, מוסיפים 1 כוס מים קרים ואת הסוכר וטורפים היטב עד שהסוכר נמס היטב ומתקבלת תערובת אוורירית.
2. מוסיפים את תמצית או מי הורדים ואת ההל ומגישים קר מאוד.
   

• לאסי מנגו: קולפים 1 מנגו, מוסיפים את כל יתר המרכיבים ומעבדים בבלנדר עד שמתקבלת תערובת אוורירית.