תפסת מרובה

ההתחלה נשמעת מבטיחה. אוהד חיטמן הלחין את "מה יפו פעמייך" בהשראת שיר השירים ומעודה מרשים כשהוא שר אותו בנוסח תימני-דאנסי, המזכיר את ההפקה הבינלאומית שיזהר אשדות עשה בשנות ה-80 לעפרה חזה. במקום להמשיך בקו הזה, שהולם את מעודה, הוא ממשיך אל "לימים יפים יותר", שנוסע בכיוון אחר, שיר עידוד מלא חן המאפיין את יוצריו, יוני בלוך וברק פלדמן. גם את הדרך הזו מעודה המוכשר גומא בקלילות – כי הוא לא הבעיה באלבום הזה.

מעודה. אין לכיוונים המסקרנים המשכיות (צילומים: דורון עדות)

החולשה כאן נובעת מריבוי הסגנונות, שמפזרים את השירים במקום לאחדם למה שהיה אמור להיות אלבום פופ רך מושלם. מרוב רצון להמחיש את הגיוון שבמעודה, השירים לא אחידים ברמתם ונשמעים כמו קטלוג של תצוגת תכלית: יש את "לך אלי תשוקתי" – התרומה של מעודה לאופנת הפיוטים. בדיקציה תימנית כבדה, שלעיתים מקשה על הבנת המילים המליציות של אברהם אבן עזרא, מעודה דווקא נשמע מעניין, אבל כרגיל באלבום, אין לכיוון המסקרן הזה המשכיות. במקומה יש שירים כמו "כאילו כאן" - שיר האירוויזיון שכתבו למעודה דנה אינטרנשיונל ושי כרם, "אורח בעולם" – בניחוח אתני מתייפיף של קרן פלס, שתרמה לו עוד כמה שירים מבית החרושת שלה, לאו דווקא מהאגף האיכותי שלו.

אפילו גוראן ברגוביץ', המוזיקאי הבלקני הנודע, שהלחין את "אוסנסיה" עם המילים שלה, לא משפר את אשד הקלישאות, שכוללות בין השאר "תהומות רגש", "ים סוער", "מנגינה יפה של פעם" ו"לב כורע ברך". גם פינת הגימיק מאוישת ב"Time To Pray" – שיר מהז'אנר הקיטשי שכתב הנשיא פרס ומעודה הלחין ושר עם הזמרות שהכיר באירוויזיון, סירושו וילנה טומסביק, שאחראיות לתוספות באנגלית, ארמנית וסרבית.

היופי השקט נבלע בהמולה