"אין מצב שאת לא רוצה ילד", הן אומרות לי
בשלב מסוים הרצון שלי בילדים חדל להיות אקסיומה והפך להיות יותר פתוח לדיון, במיוחד כשמדובר בקרובי משפחה שמרגישים בעלי אינטרס מובטח בעסק. ילדים זה שמחה?
הסיכוי לפגוש אשה שלא רוצה ילדים בישראל דומה לסיכוי למצוא בה פינגווינים. כלומר, יכול להיות שיש כאלה בגן החיות התנ"כי בירושלים, שוכבים מעולפים מהחום על ערימת קרח שנמסה במהירות.
נראה שגם העצמאיות שבנשים לא מרגישות מסופקות, עד שהן נושאות עולל במנשא אנתרופוסופי, המאפשר לינוקא להיחבט ענוגות אל חזה של האם הצעירה (כן כן, אני יודעת, יתרונות הקירבה לאם, קצב הלמות הלב ותופים רחוקים וכדומה). ולראייה, נדמה לי שישראל היא בין המדינות המובילות בעולם במספר טיפולי הפוריות המתבצעים בה מידי שנה.
אין לי מושג מתי בדיוק חל הרגע המכונן, אבל העובדה היא שבשלב מסוים הרצון שלי בילדים חדל להיות אקסיומה והפך יותר פתוח לדיון. עם זאת, ניהול הדיון התגלה כמשימה מורכבת ועדינה, שכן אין אדם שאינו אוחז במשנה סדורה בנושא, על אחת כמה וכמה כשמדובר בקרובי משפחה שמרגישים בעלי אינטרס (כמעט) מובטח בעסק.
המשנה שלי פחות סדורה, אבל היא מגיעה מהבטן, שזה הרבה מאוד בכל הנוגע לילדים, ומתחזקת בכל פעם שאני נתקלת ביצורים הקטנים והקולניים בקניון, בים או אצל חברותי הוולדניות. זה המקום שבו הייתי בדרך כלל מנסה להסביר בנימה אפולוגטית שלמעשה אני מאוד אוהבת ילדים, חלקם מוציאים ממני אהבה ורכות אין קץ, אלא שאני לא בטוחה בייעודי האישי כאם.
התגובות לחוסר רצון בילדים נחלקות לשלוש
את נימת ההתנצלות המתרפסת נאלצות הנשים המעטות שנמצאות במחנה המצומצם הזה לסגל לעצמן מהר מאוד, וזאת בהנחה המפליגה שהן מוכנות להודות בריש גלי שהן שוקלות, רחמנא ליצלן, את האפשרות שלא להביא ילדים לעולם. התגובות, כמו כל דבר בישראל, נחלקות לשלוש קבוצות:
1. הפטרנליסטית הקלאסית (פ"ק) – הידועה גם כפטרנליסטית הידידותית. הנוקטות בגישת הפטרנליזם הקלאסי הן בדרך כלל חברות של הממאנת להתעבר, ובשל כך (וגם כיוון שהן רואות עצמן כנשים משכילות, נאורות ופתוחות לסגנונות חיים חלופיים) הפטרנליזם שלהן מוסווה ברוך ובטון ידידותי מזדהה.
2. הפטרנליסטית הדהומה (פה"ד) – מדובר בדרך כלל במכרות או נשים שעובדות עם סרבנית הילודה. הטיפוס המייצג – זו שעד גיל 11 שיחקה בבובות, מגיל 12 התחילה לתפקד כ"אמא קטנה" לאח או שניים, תמיד, אבל תמיד ידעה שהיא רוצה ילדים, התחתנה בגיל 22 וכיום, בגיל 28, יש לה בעל, שני ילדים ופיגורה של בחורה בת 16.
משפט ההיכר של הפה"ד - "אין מצב שאת לא רוצה ילדים. את פשוט לא יודעת את זה", נאמר מתוך אמונה אמיתית כי אין סיכוי שיש אשה שלא מעוניינת ללדת ילדים, בין היתר עקב זליגה של הפטרנליסטיות הביקורתית (להלן: הפ"ב) לתפישה של הפ"ד.
3. הפטרנליסטית הביקורתית (פ"ב) – מאמינה שרק נשים קרות ואגואיסטיות לא רוצות ילדים. אמנם זה לא לגמרי מתיישב עם זה שאת בחורה חמה, מקסימה ובאורח פלא מצויינת עם ילדים (או עם זה שאמא של הפ"ב היתה אשה קרה ואגואיסטית), אבל גדולתה של הפ"ב היא בכך, שהיא אף פעם לא נותנת לעובדות לבלבל אותה. כיוון שכך, העצה הידידותית מהסעיף הקודם נכונה גם במקרה הזה.
שלוש התגובות נתמכות בהנחת המוצא לפיה אין אשה שלא מעוניינת בילדים, אלא במקרה הגרוע ביותר כזו שעדיין לא פגשה את הגבר איתו היא רוצה לערבב גנים.
"כשיהיו לך ילדים תביני"
מניסיון, גם אם מדובר בחברה טובה, שמכירה אותך, יודעת שאת בחורה מדהימה וחמה ומוכנה להקשיב לך, אין סיכוי להעביר לה את התחושה שגם אם ילדים זה דבר שמעורר רמות עילאיות של אהבה ועונג, עדיין לא בטוח שיש באופן מוחלט דבר שנקרא "רגש אימהי" אלא יכול להיות שמדובר בסינתזה אנושית שנועדה, בין היתר, לשרת תפישות עולם שונות.
חברתך המקסימה, האינטליגנטית, הפתוחה, תחזור (במקרה הטוב) על זה שהיא פשוט הרגישה שהיא רוצה ילד ושלא יכול להיות שהתחושה הזאת היא פרי הִנְדוּס חברתי, ובמקרה הרע פשוט תשבית אותך ב"כשיהיו לך ילדים תביני".
בשבוע שעבר נפגשתי עם מיכל ושחף, שתי חברות מהצבא. שחף הגיעה בגפה, מיכל ותומר (הבנדיט היפהפה בן השנה וחצי) אספו אותי, ונפגשנו כולנו בבית קפה מרכזי על הציר. אולי זה המקום להרחיב קצת על מיכל היפה, שהיא בחורה מתוקה, נאמנה, חמה, אוהבת, ומלאת חרדות כחרדון.
כתוצאה מכך, בילינו את פגישתנו בשיחות זוגיות – שחף ואני (כשמיכל רצה אחרי הזאטוט וממלאת אחר כל גחמותיו) ולסירוגין מיכל ושחף (כשאני מבלה עם תומר ונותנת לאמא שלו זמן לנשום קצת ולשבת בנחת). מיותר לציין שלשבת ולדבר, שלושתנו, דבר שלא קרה כבר למעלה משנה, לא היה סיכוי. וזאת הקטנה שבדוגמאות, כמובן.
אז אני מוכנה להסכים עם זה שילדים גורמים המון שמחה. גם עם זה שילדים הם, ככלל, עם מאוד שמח. אבל הקביעה שילדים הם שמחה? מצטערת, לא קונה.
אולי נתפשר על זה שילדים הם שמחה, טרדה, דאגה, כאב ראש, עייפות, צחוק, בכי, תסכול, גאווה. או בקיצור - שילדים הם (גם) המון שמחה.
עם זה אני מוכנה לחיות.
לפנייה לכתב/ת 
