בדרך לגמנסיה

יש אנשים שמחכים למחיאות כפיים, ויש כאלה שמוחאים כפיים לעצמם. תמר אייזנמן משרבבת לתוך כמה משיריה מחיאות כפיים קצביות, תִּגבור שובבי לכלי הנגינה ולקולה ותוספת חשובה לאגף הגרוב, שהוא חלק משמעותי מ-"Gymnasium".

זהו אלבומה השני (וחצי, אם סופרים את אי.פי בן 14 דקות שיצא ב-2003) של אייזנמן והוא מלא באנרגיות עליזות שממהרות להתלבש על הגוף במטרה אחת – להזיזו. כמו באלבומיה הקודמים, גם הפעם היא שרה באנגלית, אבל בכל מקרה, המילים שכתבה אינן העיקר אצלה. בפשטותן הלא מחדשת, הן נמצאות כאן בתפקיד המקפצה של הצלילים, שמשגרות אותן לאוויר וגם משתעשעות איתן.

השיר הפותח באלבום, "New Touch", אמנם נשמע מעט מנומנם, אבל אז מגיע "Hit Me" עם המהומה הנחמדה, התמריצים האלקטרוניים והאיכויות הלהיטיות, וכך זה ממשיך, עם שיאים כמו "Sun" המתוק, שמוכיח שלקלילות שלה יש עומק.

מקצוענות קפדנית

אייזנמן הפיקה ועיבדה לעצמה היטב את האלבום, עם בסיס רוק חשמלי שכולל את הגיטרות המאסיביות שלה, תוספות של פסנתר וכלי נשיפה מעשירים והאורחים המשמעותיים אסף אבידן בשיר "Hey Woman", אותו כתב איתה, ורונית רולנד, שהשתתפה בכתיבת "I Know" ומשתתפת בנגינת פסנתר.

אייזנמן ריצפה את האלבום ברגעים יצירתיים מרהיבים (כמו הדיאלוג המרתק בין החצוצרות לגיטרות בשיר "So Easy") והמקצוענות הקפדנית שלה מסמנת אותה כמפיקה-מעבדת אידיאלית גם לאחרים. באולם ההתעמלות הפרטי שלה, בכל אופן, אייזנמן שולטת בכל המכשירים. יש לה חוש טבעי למה ש"נכון" – תזמונים, ברק וגימור מעולה בכל הפרטים. פה ושם היא אולי נשמעת יומרנית, כמו בשיר "Twenty Years", שבו מתעוות קולה לקול תינוקי,

אבל גם כך היא פרפורמרית טובה שתורמת להפקה הנוצצת. בעצם, יותר מדי נוצצת ו"מושלמת".

גם הרגעים המועטים שבהם אייזנמן נשמעת פגיעה נשמעים מבוימים, כאילו שיחקה תפקיד, שאולי היא מזדהה איתו, אבל אינו מותיר סדקים דרכם יוכלו גם אחרים להזדהות. אפילו בשני השירים האחרונים, "On My Way" העצוב ו-"Regret" הג'אזי, יש משהו כמעט סטרילי. אבל העובדה שהיא בחרה לסיים את האלבום דווקא בהם, בנימה כאובה, מוסיפה למארג העליצות שלה את העומק המשדרג.

"Gymnasium", תמר אייזנמן, אן.אם.סי