עברית קלוקלת בעטיפה יפה

עיניו של הנכנס לחנות ספרים אינן יכולות להכיל את השפע; ספרים יפים גודשים את שולחנות התצוגה ואת המדפים. העטיפות מרהיבות והכותרים מפתים. הוצאות הספרים משקיעות במוצר כדי להגדיל את סיכויי המכירה שלו. השוק תחרותי ונעשים בו צעדי פיתוי כמו מבצעים והפיכתם לרבי-מכר של ספרים, שאינם בהכרח ספרות מעולה, אלא ספרות בעלת פוטנציאל מכירה.

קשה להכיל את השפע (צילום: גלעד קוולרצ'יק)

במצב התחרותי הזה רבים נהנים, אבל הלשון העברית סובלת. מאחר שהספרים יכולים להימכר היטב גם בלי עריכה מוקפדת ובלי הגהות חוזרות, המוציאים לאור חוסכים בהוצאות ועושים רק את המעט ההכרחי לפי שיקול דעתם. ההשקעה בעריכה שולית למדי, ולעתים קרובות מלאכה זו מופקדת בידי עורכים חסרי ניסיון, או בידי מי שלא הוכשר לשמש כעורך.

במילא הקורא לא ישים לב

ממילא הספר יימכר, על אחת כמה וכמה אם כתב אותו סופר בעל שם. ממילא הקורא הממוצע לא יחוש בהבדל שבין ספר ערוך ומוגה כראוי ובין ספר עמוס שגיאות כתיב, פיסוק וניסוח. למשל, הוא לא ישים לב להבדל שבין קבל לקיבל, בין ת.ד. לת"ד, בין הניסוח המשובש 'את הרי רוצה' ובין הניסוח התקין 'הרי את רוצה' לפי התבנית העברית 'הרי את מקודשת'.

הוא גם לא ישים לב לשיבושים הרבים בתקשורת הכתובה; עיתונים וכתבי עת מרבים לפרסם מאמרים המועברים אליהם בדואר האלקטרוני ורואים אור בלי תיקון ובלי הגהה. רוב הקוראים אינם מכירים את כללי הכתיב חסר הניקוד, אינם מכירים את כללי הפיסוק החדשים, גם לא את השימוש במבנים הבסיסיים המסורתיים של השפה העברית. את הנושאים האלה לא למדו בבית הספר ולא באוניברסיטה.

הלשון סובלת כי אינה זוכה לתשומת לב ראויה. אם בספר נופלת שגיאה, אין בכך דבר. אבל ספר שיש בו עשרות ומאות שגיאות – הרי זה חוסר נימוס של הוצאת הספרים כלפי הציבור הרחב ופגיעה במלאכת הספר.

ספר בעברית טובה יכול להביא את הקורא לידי הפנמה של מבנים עבריים ועושר לשוני. אבל היום קשה למצוא טקסטים מופתיים ועשירים בתוכנם ומוקפדים בעריכתם ובהתקנתם. קשה למצוא טקסטים כאלה בספרים, בעיתונים, בכתבי עת מדעיים ואפילו בכתבי האקדמיה ללשון העברית.

אפילו טקסטים שנראים ערוכים היטב וכתובים בעברית טובה ומלומדת לעתים קרובות אינם שקופים דיים וקשה להבין את תוכנם. יש פער גדול בין התאוריה הלשונית ובין יישומה. רק יחידים מקפידים על כתיבה עברית תקנית ברוח המסורת העברית המכבדת את תרבות הספר העברי.

והאקדמיה ישנה

האקדמיה ללשון העברית היא המוסד הממונה על הנהגת השפה העברית ועל הכוונתה. מי שאינו נשמע לה עובר על חוקי המדינה. אבל רק מעטים נשמעים לה ולעתים נראה כי אפילו האקדמיה עצמה אינה מצייתת לכלליה. גם רוב ההוצאות לאור האוניברסיטאיות אינן מצייתות לכללים, וכך רואים אור טקסטים עתירי שגיאות.

רוב הוצאות הספרים אינן מקבלות את כללי הכתיב ואת כללי הפיסוק ולעתים מתעלמות מהם לחלוטין וקובעות לעצמן כללים משלהן, או נוהגות על פי כללים מיושנים. ניכרת התעלמות מסדר המילים העברי, אין הקפדה על מבנים תחביריים עבריים המשמרים את מסורת הניסוח ואין עקיבות בעריכה. רוב הוצאות הספרים מתעקשות לכתוב היתה ולא הייתה, בני (הבנים שלי) ולא בניי, מלה ולא מילה.

כצפוי, הבעיה מתחילה במערכת החינוך

אין ספק, הבעיה מתחילה במערכת החינוך: תלמידים אינם מסוגלים היום לכתוב משפט עברי תקין, וכך הם

מסיימים את בית הספר היסודי, את בית הספר התיכון ואת האוניברסיטה. כדי לשפר את העברית עלינו לחנך את ילדינו לדעת עברית ולכבד את העברית.

צריך להתחיל במלאכה זו כבר בגיל הרך, ולשם כך צריך לשנות את תכנית הלימודים ולהכשיר מורים להפעלת תכנית חדשה שנלמדים בה יסודות הכתיבה, בכלל זה הכתיב חסר הניקוד וכללי הפיסוק. רצוי גם לשכנע את הוצאות ספרים ואת מערכות העיתונים לציית לכללי האקדמיה ללשון העברית ולוותר על הכללים שקבעה כל אחת מהן לעצמה. כך יתרמו גם הוצאות הספרים ומערכות העיתונים להעלאת קרנה של התרבות העברית ולהשלטת העברית הטובה בקרב קוראיהם.

ד"ר לאה צבעוני עוסקת בעריכה שנים רבות. היא בעלת ההוצאה לאור צבעונים ועורכת את כל ספרי ההוצאה. מלמדת עריכה. בעלת תואר שני ותואר שלישי בלשון העברית מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים. לאחרונה ראה אור ספרה "עברית כהווייתה"