מבת אל לבית אל

מאז עברה הוצאת הספרים לשיטה האמריקאית הייתה העבודה כביכול קלה יותר, חשבה לעצמה הלקטורית הזעירה, תוך כדי שהיא עושה קוֹפּי פּייסט לקובץ שנשלח אליה זה עתה במייל, זה שנשא את הכותרת "לקטור/ית יקר/ה". היה עליה להגיש חוות דעת על הספר "הדרך לבית אל", ועל אף שעבדה מזה שנה כעורכת ספרותית של ממש, לא מנעה מעצמה קריאה נוספת של עשרות כתבי יד, מאה וחמישים שקלים החתיכה.

"ראשית", הם קיוו, "שתהנה/י מקריאת הספר." אכן, גם היא קיוותה לכך. תמיד.וכך, המשיך המסמך להיות לבבי, מפרגן ואישי: "תודה לך על הסיוע באיתור ספרים שכדאי לתרגם ולהוסיף למדף הספרות הישראלי. אנו משקיעים מאמצים רבים כדי לברור מתוך מבחר ספרים עצום את הטובים, המעניינים והמרגשים ביותר.

תהליך הלקטורה הוא אולי השלב החשוב ביותר בהחלטה אם להשקיע בספר, לתרגם אותו, לערוך את התרגום, לעצב עטיפה, להדפיס מהדורה, לשווק את הספר ולהפיץ אותו. לכן התפקיד שלך הוא חשוב ביותר".

יום בחייה של גב' לקטורית צעירה (צילום: ירון ברנר) 

למרות נימת הציניות שאפיינה בדרך כלל את הגב'-לקטורית-הצעירה, הצליחה שורה זו להרטיט מיתר חבוי בליבה. איזהו המיתר? אולי היה זה המיתר שגרם לה בזמנו להירשם ללימודי משחק, אותו אחד שניסתה להשתיק אחרי עשרות אודישנים שלא הניבו את הפרי שלו ציפתה. אכן, כשלה הלקטורית הנוכחית במשימה העיקרית של כל שחקן מתקבל על הדעת, הרי היא - "תאהבו אותי!"

היא כבשה אנחה והמשיכה בעבודתה. עורך ספרות המקור הראשי והחתיך, בועז, שעבודת המאסטר שלו נסבה סביב הנושא המרתק "דמויות נשים בספרות העברית הקנונית", נשבה מזמן בקסם ההומור השובבי של הלקטורית הצעירה מחד, ובגרותה הספרותית מאידך, שנסתכמה ביכולתה לאתר בקלות זיופים והתייפיפויות, ולכן הוא ויתר לה מראש על השאלות הראשונות: מין, גיל ומצב משפחתי, לאחר ששאלה אותו בטלפון, בציניות האופיינית לה: "מי זה, בהוצאה, שמתעניין במצבי המשפחתי?" ומה הקשר, תהתה בינה לבין עצמה, בינו לבין הטעם הספרותי שלי...?

אף פעם לא ידעה עד היכן תוכל להרחיק לכת עם בועז, עורך המקור, שבלילות שישי היה מזמין אותה למסיבות הברנז'ה הספרותית, הדקדנטית, הלוהטת, מפלרטט איתה קלות שם, ובימים, לא פעם אף אישר מאחורי גבה של אחראית הכספים "לשלם" לה פה ושם יותר, במתנות-ספרים וכדומה, אך מאידך – מעולם לא חצה את גבול הפלרטוט העדין ומעולם לא ידעה עד כמה באמת מותר לה ללגלג-ללעוג עמו על איכות הספרים הירודה, מעבר לשיחות הקצרות שאחרי הלקטורות החדות-משעשעות שהייתה שולחת לו, שם הייתה משקיעה מלוא החופן מחוש ההומור שלה, ומלוא החופן של "מחד ומאידך", מה שחיפה במידה זו או אחרת על חוסר השכלתה הספרותית.

עם זאת, אסור לשכוח ויש לציין שבת אל (כך נקראה הלקטורית בישראל!) באה מבית משכיל מאוד; על המדפים היו הרבה הרבה ספרים, ולא רק בעברית. מה שהיה בעייתי בשיטה החדשה הוא שהייתה נאלצת לקרוא את הספרים עד הסוף, מאחר ואחד מהסעיפים היה "תאר את העלילה בקיצור", ואף משפט מדגים: "זהו סיפורה/ו של - שיום אחד - הוא מחליט/מגלה ש - ויוצא למסע פנימי - שמסתיים ב-

לא הייתה ברירה. גם ספרים שהתחילו במילים - "הכל סער בי ורגש בי, חשתי מבולבל, נבוך, וצעקה גדולה איימה לפלח את גרוני הניחר", נועדו להיקרא עד הסוף. הוראות המנכ"ל החדש. אבל מספיק להתלונן, חשבה בת אל, בסך הכל השיטה החדשה מונעת ממנה לגמרי את הצורך לנתח, להעמיק, להביא נימוקים ספרותיים לכאן ולכאן, ולהצחיק את בועז, דבר שהפך באופן טבעי לקשה, לאחר יותר משנה של לקטורות שוחקות.

גם הבחורה המשעשעת ביותר חשה ביובש ספרותי אחת לזמן מה, ובעיקר לאחר פרידה כואבת מחבר. לאחר מספר סעיפים אינפורמטיביים של עלילה, סוגה וכדומה, נתקלה בת אל בסעיף הקל – "תאר, במשפט קצר, את המסר. (אם יש)".

בדרך לבית אל זה לא היה קשה. כמעט ללא מחשבה, דילגה בת אל על הסעיף הנ"ל, והגיעה לסעיף האחרון, הריהו - "האם לדעתך כדאי להוציא את הספר". אך רגע, לפני השורה התחתונה, המסר, נזכרה ושרבטה בת אל. זה קל: "גם לערבים יש רגשות". והסעיף האחרון, האם כדאי להוציא את הספר לאור? גם זה ברור, חד משמעי – לא.

בת אל לחצה על "סֶנד". אבל שנייה אחר כך היא הבינה שהגזימה. זה לא רק היא ובועז כבר. גן העדן הזה נגמר. הרי על פי ההוראות החדשות של המנכ"ל החדש, הכל עובר דרכו. ולא כדאי להסתבך איתו. אמנם בספרות ממש הוא לא הבין דבר ואף לא חצי, והיה גאה בזה בדרכו השרמנטית, אבל מצד שני, בענייני משמעת וכבוד לעבודה, לא נמצאו אצלו הרבה פרצות.

אחרי קריירה צבאית מרשימה כשופט בשטחים, לא בקלות ניתן היה לרגש את "קצה הכיפה שלו", כמו שהיה אומר, תמיד בהקשר ספרותי מובהק, בכניסותיו החטופות, אך הבלתי נשכחות לישיבות הצוות שהיו מתקיימות לעיתים נדירות בהוצאה. את מכסת המשפטים הקצובה שלו היה מסיים בדרך כלל בפּאנץ' הקבוע שלו, שהיה סוחט צחוקים מבוישים מלקטורים חדשים וממושקפים – "תביאו לי רבי מכר. רבי מכר". אומר ויוצא.

לאחר הצדעה שובבית כביכול, היה בועז ממהר לחזור לנושא הספרותי המדובר. מיני התלבטויות ניואנסיות על "מה זה ספרות טובה", שיחות שהיו מסתיימות לרוב ללא תשובה או הסכמה גורפת כלשהי. הרי ידוע, זה הכל עניין של טעם.

ועם זאת, "גם לערבים יש רגשות"...?

בת אל ידעה עכשיו, באופן גורף, שהגזימה. איך נקלעה לכאן בכלל? הרי מה שאהבה מכל בעולם הבמה הוא הישירות. מי שהיה יורד מהבמה היה מקבל קודם כל את האבחנה החותכת - "עובד/לא עובד". אחר כך היו מדברים לעומקו של עניין, למה ואיך. אבל בספרות, איפה? תילי תילים של מילים על זבל! היא טרקה את הלפ-טופ, נשכבה על המיטה, הציתה לעצמה סיגריה והחלה לתעות אחורה בזמן, נזכרת, בגוף ראשון, במסעה, שהחל בלימודי משחק בבית צבי. הרי הייתי בכל זאת מוכשרת, גרי בילו ממש אהב אותי...

איך נקלעה לכאן בכלל? הרי מה שאהבה מכל בעולם הבמה הוא הישירות 

היא נזכרה באינספור הדמויות שגילמה בבית הספר. בְּלאנש, אוֹפֶליה, נינה ומיקה החלו ללכת בשדות האפורים של מוחה, מתערבבות זו בזו, מנהלות דיון סוער על עתידה המקצועי, שהחל בהבטחות זוהר תיאטרלי ונגמר לעת עתה בים של אותיות שחורות מגובבות על דפים לבנים ומשמימים, לא כמו אלה של תוכניות הבימה או הקאמרי, צבעוניים ומבריקים ובלתי מושגים כעת. כשעפעפיה נעשים כבדים יותר ויותר, החלו הגופים מתערבבות והסוגות מתערבלים...

הכל הפך לזרם תודעה אחד, שלמרבה הצער לא הספיק לשכנע את בת אל לנטוש את המערכה הספרותית, כי הסיגריה הבוערת שאחזה בה נשמטה על החזה היפה שלה וחרכה את פטמתה הימנית. היא קמה בצרחה – אההה!!!

ביום שישי בלילה בועז שלח לה אסמס – "אני בבְּרֶקֶפְסט. בואי". היא פחדה שהוא שונא אותה, אחרי הלקטורה המוגזמת. היא חששה שהוא כועס. והיא קיוותה שהוא נמשך, עדיין. היא ידעה שכן, בעצם... למה לא? ביקורת צינית מעולם לא קיררה אותו, להיפך. ולמרות זאת, כשעמדה בפתח ה"ברקפסט", וזיהתה אותו מבעד להרי הבליינים וענני עשן יושב על הבר, חתיך וכפוף וחיוור כדרכו, אפשר היה לומר, כמאמר "הדרך לבית אל", משהו אכן סער בה.

"תני לי את התחת שלך, בת אל, אני רוצה ת'תחת שלך, תרימי את התחת המתוק שלך, תגידי לי שאת רוצה אותי בפנים, איי! אני בתוכך, בת אל, הזין הגדול שלי בתוך התחת הקטן והמתוק שלך... עכשיו תגעי לעצמך בכּוּס..."

הכאב הממוקד והדוקר ברקה השמאלית לא נתעמעם בכלל לאורך כל הלילה הארוך הזה, ואף התה החם והמתוק, שבועז המתוק הכין לה, לא שיפר ת'הרגשה. הם עמדו במטבח, רועדים ליד הקומקום. בת אל אמרה לו שבעצם אף פעם לא "עשתה סמים". בועז היה בשוק. הרי היא נראית "הכי..", הכי מה? בת אל גייסה את שארית כשרון ההתחנחנות שעוד נותר בה.

"לא חשוב, בת אל, יש לי משהו חשוב לומר לך".

ושוב, הכל סער בה.

"אני מפוטרת...?" כבר חשבה על אמא שלה, לא ממש חסר לה כסף, אבל לבקש עוד? הפסיכולוגית שאישרה לה אמא יקרה כל כך, והיא הרי הבטיחה לה שמעכשיו, בהוצאה, נותנים לה בעיקר ספרים לעריכה, לא רק לקטורה, וכמעט כל חודש, וכמעט שהיא כבר לא צריכה אותה יותר, את אמא, רק לפסיכולוגית...

אמא של בת אל ניסתה נואשות להתקרב לבתה היחידה ולשמוע, אפילו רק קצת, ואולי אף בפחד מסוים, משהו, משהו קטן על חייה של בת אל, משהו שירמוז אולי ל- למה אין לה מישהו קבוע כבר. הרי מזמן חגגנו לה 30... ואבא, אין מה לדבר. אמנם היה פרופסור בעל שם בחוג לספרות, מה שלא הזיק לבת אל בצעדיה הראשונים בעולם הזה, בו לא חפצה באמת מעולם, אבל הוא, דווקא הוא, אמר לה, אחרי שהחליטה לוותר סופית על חלום המשחק, ולעבור לתחום העריכה הספרותית, שהוא מתכוון ברצינות לממן לה שוב לימודי מקצוע. אמיתי. רק לא ספרות. מקצוע, כמו, נניח, וטרינריה, או - איפור. או קונדיטוריה.

או אולי בעצם משהו סיעודי, הרי עם כל האנטי שלו לפסיכולוגיה, השיחות הפוליטיות הבלתי נגמרות על זה שהמדינה שלנו גורמת לפצעים ולטראומות ואז מספקת טיפול וכך גם עבודה, שכל המערך הזה נדמה לו כקונספירציה מתוכננת היטב של השלטון המיליטאנטי, על כל ה"מפציצים ומטפלים" שלו, ועל אף כל היותו אדם מקסים, אידיאליסט עם קורטוב ציניות, שירשה מן הסתם ממנו, "למה לא לנצל ת'מערכת המזופתת? לכי ללמוד סיעוד!"

הזין של בועז, שמאתמול, כמעט ללא אתנחתא, היה זקוף וקשה, איים להתרכך פתאום.

"בת אל, את מקשיבה לי?"

לראשונה, ליד עורך המקור, היא הרגישה כלא יותר מאזוב קיר. היא נשאה אליו את עיני העגלה האינטליגנטיות שלה.

"אני רוצה שתערכי את "הדרך לבית אל".

גרונה ניחר והיא ניסתה בכל כוחה להבליע זעקה בלגימת התה, אבל ללא הועיל. רסיסי התה נפוצו לכל עבר. אך בועז לא התרגש. "אני יודע שאת לא מתה על הדוסים האלה. בינינו, גם אני שונא מתנחלים, את יודעת...אבל את תקבלי על זה 10,000. דרושה כאן עריכת ליווי מעמיקה. יש לי אישור מהמנכ"ל". למעשה, היו הוריו של הדתי חברים טובים ואף שכנים ותיקים שלו. כלומר, של המנכ"ל.

ביום ראשון בבוקר, שמונה ושלושים, בבית קפה הכי כשר שהיא הכירה, ברחוב אחד העם, בחור נמוך קומה, סמוק, ומעוטר בכמה פצעונים, שהסתפק בתה הכי רגיל, הפך פתאום סופר. אף פעם לא ידעה כמה קשה נפשית ללמוד בישיבה התורנית. אף פעם לא ידעה כמה התלבטויות, כמה התחבטויות הן נחלת המתנחל המתלבט בין הגנה פיסית של הארץ או הגנה רוחנית, דהיינו - לימוד תורה.

כשהבריוש וה"הפוך" שלה הגיעו היא קלטה פתאום את מבטו ננעץ בראשה המורכן לעבר ידיה, שהרחיקו בזהירות את ערימת הדפים העבה שלו. אוי לא, היא נזכרה בבעתה בליל אמש, כשהסופר אמר שיש לה משהו בשיער. פעם שלישית שבועז גמר, זה היה בשיער. והיא לא חפפה. אבל מאידך, זה אולי הקרם המעצב וזה הכל.

מאז גילו שיש לה את הבעיה ההורמונאלית הזאת "שחלות פּוֹליציסטיות", אי אפשר לקום בבוקר בלי למרוח כמויות אדירות מהזבל הזה, אחרת היא נראית כמו מכשפה, אמא של יהושע פרוע, משהו זוועה, וזה עוד רק אחד מהסימפטומים של הבעיה, שבינה לבין עצמה כינתה אותה "שחלות פובּליציסטיות", הא הא.

טוב, היא ניגבה את השיער בתנועה אגבית, הסבירה בדרכה האסרטיבית לסופר שכשמתארים רגשות, על אף האבסורד שבדבר, עדיף לא להכביר במילים כמו "הרגשתי", "סערתי" או "בכיתי את כולי". היה נדמה שהוא מבין. עוד היא הסבירה לו, שכשלדמות יש שני חברים טובים, רצוי לאפיין אותם, עד כמה שזה נשמע שטחי, בתכונות שונות אלו מאלו, ואף הצביעה על טעות – לשתי דמויות שונות הוא קרא בשוגג – בועז.

הסופר הביט בה בכלימה, אבל בסוף הפגישה כבר נראה בוטח יותר. אסור לשכוח שהספר הקודם שלו, על לבנון, מכר 30,000 וקיבל ביקורת מצוינת ב"מקור ראשון". וגם היה בזה משהו סמלי, שלרב מכר הראשון שתערוך, יקראו "הדרך לבית אל", ולה, כזכור לקורא היקר, קוראים בת אל. היא חייכה וחשבה – אם זה לא צדק ספרותי, אז מה זה.

שנייה אחרי שהזמינו חשבון ופנו איש איש לדרכו, ולא לפני שקבעו פגישת ליווי נוספת, נזכרה בת אל במורה

הנערץ והאהוב עליה ביותר. ה- מורה למשחק שלה, בהא הידיעה, זה שהיה מסיים כל שיעור ב"תודה וסליחה". כשנפרדה בהנהון ראש מהסופר הדתי, לאחר שטעתה והגישה לו את ידה ללחיצה, כמעט פלטה את שתי המילים האומללות האלה. "תודה וסליחה".

והיא אפילו לא הבינה למה.

ומאידך, בקו 5, בעוד היא מעבירה לנהג, ביד לחה, חמישה שקלים של איזה זקן שישב מאחוריה, הכתה בה ההכרה, מפתיעה ומזככת, לראשונה בימי חייה:

כן - גם לדתיים יש רגשות.

ננו שבתאי, משוררת, מחזאית, תסריטאית ובמאית תיאטרון. פרסמה סיפורים בקבצי הפרוזה "עושים את זה", וב"מעבר לסף - סיפורת ישראלית עכשווית". זוכת פרס אקו"ם ליצירת ביכורים בשנת 2005 על ספר השירים "ילדת הברזל", בהוצאת "ידיעות ספרים". לשירים מתוכו לחצו כאן