"שתי ילדות זרות, שעומדות להיות בנותיי"

"אמרו להן 'תגידו שלום לאמא ולאבא'", מספרת ורד על המפגש השני עם לנה וסבטה (השמות האמיתיים שמורים במערכת). "שום דבר עוד לא היה סגור וזה היה מצמרר לחשוב שהבנות האלו ננטשו על ידי אמן שמסרה אותן באופן זמני ושבעצם ישבו במשך יותר משנה וחיכו לאמא שתחזור ועכשיו מסרו לנו אותן לידיים כאילו שאנחנו האמא והאבא שלהן. היינו בעצם שני זרים שלא ידעו אם לחבק אותן או לא וזה היה מצב מאוד קשה וטעון ואף אחד לא ממש הדריך אותנו מה לעשות".

כפי שסיפרנו בכתבה הקודמת, בחלק הראשון של סיפור האימוץ של ורד ומיכאל, השניים השאירו בבית שני בנים בגילאי 8 ו-12 ולאחר הפלה טראומטית של תאומות, החליטו לאמץ תינוקת מחו"ל. התמונה שנשלחה, גרמה ללבבות לדפוק ולחלומות להירקם. כשהגיעו לרוסיה, התבשרו להפתעתם הרבה שהתינוקת חולה ונמצאת במצב סופני. ורד ומיכאל עמדו בפני החלטה קשה – האם לחזור לארץ ולהתחיל את כל התהליך מחדש או לנסוע מיד למחוז אחר ולפגוש את לנה וסבטה - שתי אחיות בנות שנתיים ו-3.5, המועמדות גם הן לאימוץ. ורד ומיכאל שמו בצד את הרגשות ויצאו לנסיעה ארוכה, לאחר לילה נוסף ללא שינה.

 בית הילדים ברוסיה 

הלם טוטלי

מותשים מחוסר שינה ומטולטלים רגשית, הגיעו ורד ומיכאל לבית היתומים של לנה וסבטה, בפרברי אחת הערים הגדולות ברוסיה. הם הוכנסו למשרד המנהלת ביחד עם נציגת העמותה והרופאה המומחית בקדם אימוץ. "המנהלת העבירה את התיקים הרפואיים לרופאה שבדקה אותם ותרגמה לאנגלית כל בדיקה שעברו", נזכרת ורד.

"היד מאוד קלה שם על האשפוזים. הרבה פעמים מוציאים אותם לאשפוז על כל דבר קטן מחשש שהאחרים ידבקו. כמובן שיש לזה השפעה לא ממש בריאה על מצבם הנפשי של הילדים שם שממילא סובלים לרוב מפחד נטישה. הבנות הוכנסו לחדר בלי שהכינו אותנו ולפני שהספקנו להגיד משהו. אני זוכרת שהן נראו לי מאוד קטנות, אולי בגלל מה ששמענו על האשפוזים שהן עברו בגיל כל כך צעיר.

"הן נראו מאוד חמודות ומאוד נגעו לליבנו. מאוד התרגשנו. הרגשתי שאני רוצה לחבק אותן ולגונן עליהן. באינטואיציה מיד רציתי לקחת אותן, אבל בשלב הזה גם הראש נכנס לתמונה. הן נבדקו והופשטו לידינו. בדקו להן את כל הגוף. זה החריד אותי. הטרידה אותי מאוד הצייתנות שלהן במהלך הבדיקה. כל ילד אחר שאני מכירה היה מתנגד או מיילל. הן לא צייצו ולא הוציאו מילה גם כשהפשיטו אותן לפני כל מי שהיה בחדר. בסוף הבדיקה הרופאה אמרה 'They are as beautiful as you can get' והתכוונה שהן בריאות לחלוטין. הבנו שאנחנו צריכים להחליט. הושיבו אותן על הברכיים שלנו ואני לא יודעת מי היה יותר בהלם - אנחנו או הן".

 הלנה וסבטה בבית הילדים 

"מה אני עושה במקום האכזרי הזה?"

"פתאום זה היכה בי מאוד חזק", מוסיף מיכאל. "אתה מבין שאתה בחדר עם ילדות זרות שאתה לא מכיר וכולם מפוחדים ואתה חושב 'מה, זה יהיה הילד שלי?' אתה מצפה שיהיה מין קליק מיסטי ושזה יהיה ברור מיד לשני הצדדים שזה יהיה הילד וזה יהיה ההורה ופתאום אתה מול האמת העירומה - מה לך ולילד הזה? אין לכם שום רקע ועבר משותף ואפילו לא שפה או תרבות. אתה מבין בהדרגה שצריך לבנות את זה מאוד לאט".

ורד ומיכאל חזרו למלון ברגשות מעורבים. ההחלטה הייתה הרת גורל והשלכותיה ילוו אותם כל חייהם. "חשבתי, מה אני עושה במקום הזה?" נזכרת ורד. "אני נמצאת במקום מושלג, אכזרי ביותר מבחינה אנושית, יש לי בבית שני ילדים ביולוגיים בריאים, מה אני צריכה את כל הדבר הזה? אני לא ישנה כבר 3 יממות ועומדת כנראה בפני ההחלטה הגורלית ביותר בחיי עד כה. אני לא צלולה ואיך אני אמורה לקבל את ההחלטה הזו? דיברנו וכל הזמן בכינו. ניתחנו את הדבר הזה מהראש, מהבטן, מכל זווית אפשרית".

"היינו צריכים לעשות סוויץ' מאוד גדול בחשיבה", מוסיף מיכאל. "ראשית, במובן הטכני, הבית והעריסה שמחכה ליד המיטה שלנו לתינוקת אחת, השינוי בהיבט הכלכלי, כל סדרי העדיפויות והתוכניות שלנו. שנה הקדשנו למטרה מסוימת והתכווננו אליה, אבל למרות השינוי, משהו בזה שהן שתיים דווקא מאוד דיבר אלינו. עוד לפני הנסיעה חשבנו כל הזמן איך נחזור רק עם ילד אחד, כשנראה את כל הילדים הנזקקים הללו. מצד שני, חיכינו לתינוקת אחת, תינוקת כהה שתראה כמונו ופתאום אנחנו צריכים להחליט לגבי שתי ילדות גדולות יותר ובלונדיניות".

"כשהנציגה אמרה שני ילדים אני ממש זוכרת איך הראש והלב שלי הלכו ישר למקום שיהיה להן תמיד אחת את השנייה", אומרת ורד. "אבל כל הזמן חשבתי שאני צריכה להרגיש את הלב שלי נפתח. חשבתי שאני צריכה להיכנס לחדר ולהרגיש את זה קורה".

לורד ומיכאל נמסר שהבנות הועברו לבית היתומים על ידי אמן לפני יותר משנה בגיל שנתיים ו- 10 חודשים באופן זמני, אך היא לא חזרה מאז. שתי האחיות הופרדו מיד עם הגיען בהתאם לחלוקה על פי גיל הנהוגה שם וכנראה לא ראו אחת את השנייה עד למפגש הראשון עם ורד ומיכאל. "הן בילו במיטה סגורה שעות רבות. ראינו את לוחות הזמנים כתובים על הקיר ואת המיטות הסגורות", מספרת ורד. "בית היתומים נמצא בפרבר מרוחק, המשדר עליבות ועוני נוראי. אין שם חיתולים, בקושי יש מים זורמים. אין חדרי שירותים - משתמשים רק בסירים ומושיבים אותם עליהם להמון זמן".

ורד ומיכאל חזרו למחרת לביקור נוסף. הם קנו פירות, מים מינרלים, מיצים ויוגורט והביאו צעצועים שקנו לתינוקת. "היינו אמורים להחליט אם אנחנו מתחברים לבנות, אם אנחנו רוצים להתחיל איתן תהליך. אמרו לנו שאנחנו צריכים להחליט מיידית. הבנו שזהו, אי אפשר להתחיל סדרה של ביקורים ובסופה להגיד לא".

 ילדים בחצר בית הילדים 

"הרגשתי שהלב שלי נופל"

"הכניסו אותנו לחדר מבודד שהוא מעין חדר ביקורים", מספרת ורד. "מפרידים אותו על מנת שלא ניחשף לשאר הילדים שממתינים להורים ועל מנת שהם לא יחשפו אלינו. הילדות הובאו כל אחת מקומה אחרת. הן לא הסתכלו אחת על השנייה. הן היו לבושות בפרטי לבוש שהיה ברור שלא שייכים להן. ללנה עשו תסרוקת חגיגית עם סרטים.

"לא הרגשתי כלום, רק שהלב שלי נופל. אמרו להן 'תגידו שלום לאמא ולאבא'. שום דבר עוד לא היה סגור. היינו בעצם שני זרים שלא ידעו אם לחבק אותן או לא. המטפלות הדביקו לנו אותן. ממש העבירו אותן לידיים שלנו ואחרי זמן קצר עזבו. התיישבנו איתן על הידיים והן היו מאוד ממושמעות. זו הייתה סיטואציה מטרידה. הרגשנו שכל מה שנגיד או שנעשה איתן, יהיה בסדר מבחינתן.

"הייתה באוויר תחושה של פחד. מיכאל אמר ברוסית 'שלום, באנו לבקר' ואני דיברתי איתן בעברית. נתנו להן את הדברים שהבאנו. אי אפשר לתאר את התגובה שלהן. באנו אחרי ארוחת הצהריים שלהן, אבל הן יצאו מעורן וכמעט מדעתן כשראו את האוכל. הצעצועים פחות עניינו אותן. עניינה אותן בעיקר השתייה. הן היו מאוד צמאות והבנו שהן פשוט לא מקבלות מספיק שתייה. הן שתו כמות עצומה ואחר כך אכלו את הבננה בתאווה אדירה ואחר כך פטל קטן ואגס ושתו יוגורט.

"זו הייתה חוויה אדירה פשוט להתבונן בהן כשהן אכלו. הן לא אמרו כלום, לא התבוננו אחת בשנייה וגם לא ממש בנו. היה קשה לקרוא אותן. הן היו מאוד מתוכנתות. הלנה הישירה מבט, אבל סבטה לא. הן היו מאוד שונות. הלנה הגדולה הייתה עצמאית ותקשורתית וסבטה הקטנה, תלותית ופגועה. היה ברור שהיא לא קיבלה תשומת לב ושהיא מאוד זקוקה וכמהה למגע ולטיפול. הטריד אותנו שהקטנה נראית כבויה. לא ידענו אם היא תצליח לצאת מהמצב הזה. הפחד היה שנהיה עם ילד כל כך פגוע, שלעולם לא נצליח לעזור לו והפחד הזה מאוד התעצם לאחר המקרה עם התינוקת הראשונה.

באמצע הביקור השני בצהריים, המטפלת לקחה את סבטה לעשות פיפי. עד אז בכל פעם שהן הגיעו, הן נכנסו בהיסוס. כשהיא חזרה, היא פשוט רצה פנימה לתוך החדר, הרימה את הראש לשנייה והסתכלה לנו בעיניים. זה היה ממש שנייה ורבע ואם לא הייתי מסתכלת עליה, לא הייתי קולטת את זה, אבל באותה שנייה הלב שלי נפתח לילדה הזו. עד עכשיו כשאני חושבת על זה, אני פשוט מתפרקת מעוצמת הרגש".

"גם אני זוכר את הרגע הזה", מוסיף מיכאל. "באותה שנייה, ההחלטה קרמה עור וגידים. הסתכלנו אחד על השני ואמרנו זהו. אנחנו לוקחים אותן. זה לא עניין של לקחת החלטה, שכנראה שכבר לקחנו במובן מסוים קודם לכן, אלא יותר להרגיש שלם איתה. אתה רוצה להיכנס לזה עם כל הלב. אתה לא רוצה היסוסים אחר כך".

בנסיעתם הבאה לרוסיה, ורד ומיכאל אמורים לקחת את לנה וסבטה ולפתוח בפניהן עתיד חדש. על כך בכתבה הבאה בסדרה.