אל תקללו את החרדים

"משפט אמת שפטו, וחסד ורחמים עשו איש את אחיו". מכירים? זכריה פרק ז', פסוק ט'. זה הפסוק שמתנגן לי בראש כרקע לכותרות השבוע האחרון מאז פורסמה תמונתה של "האם המרעיבה" ועד לדיון ב"קווי טהרן". וחכמים לימדונו שאמת בלי חסד יכולה להיות רשעות לשמה, וחסד בלי אמת אינו עדות לחוט שדרה מוסרי בריא.

עוד עניין אחד משותף לשתי המידות התרומיות הללו: אי אפשר להגיע אליהן באמצעות כותרות בעיתון, או בכל כלי תקשורת אחר: כותרות הן זכוכית מגדלת למרעיש וליוצא הדופן, לא להתנהלות השגורה והברוכה. כותרות משכיחות את כל היתר, שואבות מאגרי שנאה תת קרקעיים מבני אדם ומציפות אותם אל פני השטח – וזה בדיוק מה שאירע כשאם אחת הפכה ל"אצל החרדים זה ככה בגלל שיש להם המון ילדים", ו"כולם חוליגנים". אלה התגובות שאני מוכנה לצטט: רובן גרועות יותר.

בהכללה כמו בכותרת אי אפשר לעשות חסד לאיש. בהכללה כמו בכותרת אין רחמים ואפילו לא משפט אמת. קצת למען האיזון והרבה למען הענווה, ובלי לשכוח שאכן יש חרדים שמתעללים בילדים, בכל חברה אנושית יש מנוולים שמתעללים בילדים וחולי נפש שעושים זאת – זה המקום להזכיר שכמעט כולנו, חילונים ועוכרי ישראל גמורים, עלולים יום אחד להזדקק לשירותי החסד החרדיים. והם מרובים ומפעימים, והם עדות לגדלות נפש ויש בהם עשייה מעוררת קנאה. בעצם העשיה, ובעיקר באמונה שמבעירה את העשייה.

קחו לדוגמא את "יד שרה" ו"עזרא למרפא"

קחו למשל את 103 הסניפים של "יד שרה", יציר רוחו וחייו של אורי לופוליאנסקי ואביו המנוח, שהתחילה כגמ"ח למכירי אינהלציה לתינוקות בתוך בית אחד. אלפי מתנדבים מפעילים היום את שירותי השאלת הציוד הרפואי, ההסעות לחולים, המכשור המיוחד שמאפשר לסובלים להישאר בקהילה: אף אגורה ממשלתית לא עוברת בקופות, אין שירות ממלכתי מקביל – ואחת משתי משפחות בארץ הזאת כבר נזקקה לחסד הזה, שהוא לא פחות ממופלא.

ואל תשכחו – כשאתם קוראים לחרדים בשמות מכלילים ומכוערים – גם את "עזר מציון", מפעל ענק שמבקש למצוא תרומות מח עצם לאנשים שהמדינה מודה כי מבחינה אקטוארית אינה יכולה להשקיע בסיכוי המזערי שלהם לחיות: אבל "עזר מציון" הוא הרבה יותר מזה. אלפי ילדים חולים, שמדינת ישראל לא מעוניינת לדאוג לרווחתם הנפשית ולאיכות חייהם, עברו דרך הקייטנות של העמותה – ואיש לא פשפש בציציותיהם ושאל אם הם מתפללים, ולאיזה אל בדיוק.

ברשימה הקצרה והאסוציאטיבית הזאת צריך לכלול את "עזרה למרפא", מיסודו של הרב פירר, חתן פרס ישראל על מפעלו – שאין לו אח ורע בעולם המערבי: הרב הוא לפעמים הכתובת האחרונה של חולים ובני משפחותיהם שמתלבטים באשר לטיפול הנכון ליקיריהם. רשת הקשרים הבינלאומיים שלו במוסדות הרפואה הטובים בעולם עומדת לרשות כל פונה, יהודי או לא, לבירור ועצה והכוונה מצילי חיים. וגם כאן, זה לא נגמר בעצות. יש מעשים מרובים לטובת ילדים מוגבלים ונכים וחולים, כולל נסיון לטפל בהם בביתם ובחיק משפחתם עם צוות רפואי, כשאפשר וצריך.

שנמשיך? "זכרון מנחם" מוציאה ילדים חולי סרטן, דווקא בסמיכות לתקופת הטיפולים הקשים, לנופשונים וקייטנות ואפילו טיולים בחו"ל. לא פחות חשוב מזה, היא מעניקה להוריהם קבוצות תמיכה ואוזן קשבת. ויש עוד המון, פחות מתוקשרות, שמסייעות למשפחות בהן חיים ילדים עם צרכים מיוחדים, הרחק מעיניה מלאות החמלה התיאורטית של המדינה. בלעדיהן, אלפי משפחות בארץ הזאת פשוט היו קורסות תחת המעמסה.

וכשנזכרתי באלה, לא יכולתי לשכוח גם את "שלווה". לא מזמן הוקרן בערוץ 2 הסרט "בקשר ליוסי", שאני מאמינה כי לא השאיר עין יבשה בקרב צופיו. כשיוסי איבד את ראייתו ושמיעתו בגיל 11

בגלל חיסון פגום, אמא שלו – מלכי סמואלס – ניסתה למצוא גשר לנפשו הכלואה בגוף מעוות, היא נדרה נדר שאם תימצא ליוסי דרך לתקשר עם העולם היא תזכור את החסד שנעשה לה ותסייע לאחרים. תקראו לזה נס, אם תרצו, או עבודה קשה של תקווה ויינשטוק שלימדה את הילד לסמן ואחר כך גם לדבר, אבל הגשר לעולמו של יוסי נמצא, והרב קלמן סמואלס ורעייתו קיימו את הנדר. שנים רבות לאחר מכן, "שלווה" הוא מפעל ענק לטובת ילדים שגורלם לא שפר עליהם ולמשפחות שמוצאות בו מנוחה ומרפא, אוזן טובה וחיבוק, טיפול והעשרה וכיף, גם למי שאינו יודע לומר את המלה כיף, או לתרגמה למלים אחרות.

יש סצינה אחת בסרט שתישאר איתי כל עוד יהיה בחיי קושי שנדמה גדול מאד. לעולם הוא לא יהיה גדול כקשייה של משפחת סמואלס, ואני מקווה שיהיה בי הכוח לעשות כפי שהם עשו, בעת נסיעה לארצות הברית, הם חשבו למצוא מזור ליוסי. המצלמה מתעכבת על פניהם הלאים, השותקים, ואחר כך מישהו מבני המשפחה מתחיל לשיר – אשא עיני אל ההרים. הם יודעים מאין יבוא עזרם, והם נחושים לחלוק בטוב שבחייהם עם אחרים.

בפעם הבאה, כשאתם מקללים חרדים סתם כך כי חם והם מעצבנים ויש ביניהם חניוקים איומים ומבעירי פחים ופרזיטים – תזכרו את האחרים, בבקשה.