אני זוכר את הנכבה
את הנכבה ראיתי במו עיני, יותר משראה אותה שר החינוך - שמעוניין למחוק אותה כעת מספרי הלימוד. מזכרון העם המנוצח הוא כנראה לא יצליח למחותה
השבוע, בפעם השלישית בחיי, ביקרתי בכנסת. הפעם הראשונה הייתה במלחמת העצמאות, כשהמקום לא היה עדיין בשליטת ישראל. המבנה הוא אדיר. אם אכן תתממש מדיניותו של נתניהו להיכנס למלחמה עם האמריקנים, את בניין הכנסת גם הצבא האמריקני לא יוכל לכבוש. הפרלמנט הישראלי נראה כמו מבצר אמיץ של עם חזק. גדרות. תייל. קירות עבים. שוטרים. מעברים. מצודה מכוערת מוקפת בניינים מכוערים אף יותר. בשום בירה בעולם לא ראיתי מצודה מבוצרת יותר. כך שגם אם תתחולל המלחמה המתוכננת, הכנסת תשרוד. זו מה שנקרא דמוקרטיה ביטחונית.
בבניין המבוצר של כנסת ישראל, מנסחים מחדש את ההיסטוריה וגם את העתיד. העתיד שציפינו לו פעם, כאשר הגבעה הייתה ריקה. בעזרת חוק הנכבה ותוכניתו של שר החינוך להוציא את המושג מספרי הלימוד, נראה כי העתיד יתמצה במחיקת כל הקיים.
אני זוכר את הנכבה. ראיתי אותה הרבה יותר משראה אותה שר החינוך, שכנראה רק שמע אודותיה. היא הייתה מערכה קשה, לא רחומה, של חיילים צעירים ששפכו את דמם מול אויב נחוש שבסופו של דבר נוצח. אך האויב שנוצח אינו נעלם גיאומטרי אלא עם שעדיין קיים. הוריו וסביו לחמו היטב. אחרת לא היו לנו כה הרבה הרוגים וכה הרבה פצועים.
נפצעתי בקרב על הר ציון שמעולם לא היה יהודי. שר החינוך חייב לחנך צעירים להיות גיבורים בכך שיילמד אותם שהיו גם גם מפסידים, ושיש גם להם נרטיב. אין להם הארץ שהייתה שלהם אבל יש להם היסטוריה, ושום שר חינוך לא ימחק את העם המנוצח מהזיכרון החזק שלו. לוחמי הנכבה לחמו כגיבורים. אבל אנחנו לחמנו טוב יותר.
העובדה שמדינת ישראל קיימת היום, היא הניצחון. לא מחיקת נסיבות הקמתה מן הצד של המפסיד. הגרמנים ניסו ללמד את ההיסטוריה הגרמנית בלי השואה. לא עזר להם. השואה חזקה היום בגרמניה, כי היא הייתה חזקה. הוא הדין בכל מיני חוקים פזיזים של שרים המבקשים לתקן את ההיסטוריה.
שר החינוך לא המציא זאת. סטאלין דאג לכתוב היסטוריה רוסית חדשה, אך העבר כבש בחזרה. נרטיב שהפך למיתוס הוא היסטוריה יותר מכל שר חינוך, וגם אם ילמדו שוב ושוב את ילדי הערבים את ביאליק, וכל אחד מהם ייאלץ להניף את דגל ישראל מעל ביתו ולומר "שמע ישראל" כל בוקר, ויהיה עליו לשיר את "התקווה" כל ערב, הרי בלילה, בהיחבא, הוא יקרא את השירה הערבית. כי השירה הערבית היא הם. היא העם שלהם ולא יעזור לאיש.
בתוך מבצר הכנסת עלה בדעתי שאולי עוד ניתן יהיה, טרם מותי, להפוך את המדינה הזאת למדינה יהודית - לא כזו של המון משולהב הנקראים יהודים, כי אם של יהודים כמו שהיינו פעם, בה יכבדו את מי שלחם נגדנו והובס. או אז תקום באמת מדינה ערבית סמוכה לנו, והעיר ירושלים ששמה גם אל-קודס, תהיה בירת שתי המדינות, היהודית והערבית, ויבוא שלום על ישראל, וכן, ואמרו אמן.
