דוגי סטייל
רגע לפני שהוא מנחה את טקס האמי ומשלים את הקאמבק המרשים בתולדות הטלוויזיה האמריקאית, יצאנו לבדוק איך הצליח ניל פטריק האריס ("דוגי האוזר") לא לשקוע לסמים ואלכוהול, ולמי הוא חייב את היציבות הלא אופיינית הזו?
האריס, שחגג בחודש שעבר יום הולדת 36, לא הסתיר את השמחה, השיב בחיוב והודה למזמינים אותם כבש בקסמו כשהנחה את הטוני, טקס פרסי הבמה של ארצות הברית. אבל סיפורו של האריס מדהים הרבה יותר מהמיתוג המחודש שלו כמנחה טקסי פרסים רהוט ומשעשע. מדובר באחד הקאמבקים הנדירים של השנים האחרונות בהוליווד.
האריס. פינג-פונג עם מסך הטלוויזיה (צילום: רויטרס)
רק לפני חודשיים סיפרנו לכם כאן על הכוכבים הצעירים שנשרפו על המסך, או במילים אחרות כאלה שאת תהילת עולמם קנו בהיותם ילדים, לפעמים ממש רכים בשנים, ומאז לא הצליחו לשחזר אותה. כך היו פט מסטרויאני (ג'ואי ג'רמייה מ"דגראסי"), קנדיס קמרון (די ג'יי מ"צער גידול בנות") ורבים אחרים שלא הצליחו בבגרותם לשחזר את הכישרון וההערצה האדירה כלפיהם.
לא ילד הפלא הטיפוסי
אבל המקרה של האריס שונה. הוא נולד לזוג עורכי דין וגדל בניו מקסיקו והחל להופיע על במות מקומיות כשהיה בכיתה ד' בתפקידים שונים במחזות זמר (בין היתר ב"הקוסם מארץ עוץ"). לא קשה לנחש שבניגוד לרבים אחרים בתחום, הוריו של האריס לא ממש דחפו אותו למקצוע. מצד שני גם לא מנעו מהבן המוכשר ללכת בעקבות נטיות לבו, ומאוחר יותר גם בעקבות נטיות אחרות אליהן, נגיע בהמשך.
האריס הצעיר ב"דוגי האוזר". ארבע עונות בלבד
האריס, בנחישות רבה, המשיך לדבוק באמונתו בכישרונו ואחרי מספר תפקידי אורח בסדרות ובסרטים קטנים, קיבל בגיל 16 את מה שהפך לתפקיד חייו: דוגי האוזר, רופא-נער-גאון-שהחלים מסרטן, העובד בבית חולים מקומי, בדרמה קומית שנשאה את שם דמותו.
במרכז העלילה, בנוסף להתרחשויות המסעירות בבית החולים שלוו לאורך כל הסדרה בתסריט נאור ומעניין (שעסק בין היתר בגילויי גזענות, שוביניזם והומופוביה), עמד הקשר המיוחד והבעייתי בין האוזר הצעיר להוריו, עמם הוא מתגורר. "דוגי האוזר" נמשכה ארבע עונות בלבד ושודרה בארצות הברית ב-1989-1993.
במהלך השנים הללו זכה האריס בשלל פרסים על תפקידו הייחודי, ביניהם "People’s Choice Award" ומועמדות לגלובוס הזהב. עם סיומה של הסדרה, חשב האריס כי דרכו סלולה אל הפריים-טיים של רשת ABC שאחזה בחוזה של נער הזהב. אך למציאות, כך מתברר מפעם לפעם, תזמון וחוקים משלה והוא מצא עצמו מהר מאוד מחוץ למסך הטלוויזיה.
נסיגתו וחזרתו
האריס לא ויתר ושיחק בכמה סרטים שצולמו במיוחד עבור המסך הקטן, עד שבגיל 24 קיבל את התפקיד המשמעותי הראשון על המסך הגדול בסרט "גברים בחלל". אבל הביקורות הצוננות לא תרמו, ואז החלה היעלמותו האיטית מהעין הציבורית.
האריס בפתיח הסדרה שגילתה אותו. הצליח לצאת ממלכודת "הילד הכוכב"
במהלך השנים הבאות השנים הוא חזר אל אהבתו הקדומה - מחזות הזמר, ובין היתר הופיע ב"Rent", "רומיאו ויוליה", "סוויני טוד" ו"קברט". אל המסך, הוא בינתיים לא חזר.
אבל בניגוד למקרים רבים בתחום, היעדרותו מהמסך לא גרמה להידרדרות בחייו הפרטיים. כוכבים רבים שדעכו במשך ההיסטוריה איבדו את דרכם ולעתים מצאו עצמם במצבים אישיים ונפשיים קשים. אצל האריס, שהיעדרותו מהמסך נמשכה כמעט שמונה שנים, עד שהיה בן 32 (לא כולל הופעות אורח קטנטנות ודיבובים לסרטים) נראה שהנסיבות הפכו אותו לאדם בוגר ויציב בעולם הבידור האכזרי.
במרכז הדברים הללו עמדה ההשלמה עם נטייתו המינית וההחלטה לחלוק אותה עם העולם. אחרי גל שמועות שליווה את חזרתו למסך ב-2005 בסדרה "מספרים" ובהמשך ל"איך פגשתי את אמא", העניק האריס ראיון למגזין "פיפל" ובו סיפר על יחסיו עם השחקן דיוויד בורטקה (כיום בן 34), ששיחק לצדו בתיאטרון ואף בתפקיד קטן ב"איך פגשתי את אמא". לאחרונה אף נפוצו שמועות לפיהן השניים מצפים לילד, שמועות שהם עצמם טרם אישרו.
צוות "איך פגשתי את אמא" (האריס מימין). שיאו של הקאמבק
בראיון לאלן דג'נרס סיפר בפתיחות רבה שלמרות המסתוריות שניסו לכאורה ליצור בתקשורת סביב יחסיו עם בורטקה, הם עצמם ממש לא עושים מזה סיפור. "אנחנו ביחד כבר הרבה שנים, המשפחות שלנו יודעות, כולם יודעים. זה לא אומר שאנחנו צריכים להחזיק זרת בזרת על השטיח האדום באיזשהו אירוע", אמר בצניעות ובהומור האופייני לו.
במהלך הדברים התייחס האריס לבורטקה כ"חצי הטוב יותר שלי", סיפר שמדובר בבשלן מוכשר במיוחד והסביר שהוא סייע לו לא מעט בשמירה על יציבות בהוליווד האכזרית, שלא פעם מפנה גב לכוכבי העבר שלה.
אז אם נדמה לכם שהאריס שוב על הגל (ואתם צודקים), חכו לספטמבר הקרוב, אז נוצף במנה כפולה ומכופלת ממנו. ב-20 בספטמבר יתקיים טקס האמי השנתי בהנחייתו, אירוע בו הוא צפוי לשוב ולגנוב לכולם את ההצגה (ממש כמו ב"טוני"). למחרת, תעלה ב-CBS העונה החמישית של "איך פגשתי את אמא". מכאן ועד התפקיד הבא שלו, הוא לא יאלץ להמתין שמונה שנים.
