לא תגזול גוי

תמונות הרבנים באזיקים המובלים בשיירה למעצר, זקניהם מתבדרים ברוח וראשם מורכן, הן הסיוט היהודי האולטימטיבי. גם בשל ההשלכה האסוציאטיבית לימי שואה וחורבן, אבל גם בשל החרדה הקיומית שהן מעוררות: הכספת נפרצה, הקוד הפנימי נחשף, הכביסה המלוכלכת מוצגת בראש חוצות. לאן הולכים מכאן.

איך קורה, ששמם של אישים נשואי-פנים כמו הרבנים קצין ובן-חיים מהקהילה החלאבית, יכול להיקשר בהלבנות כספים בהיקפים של מיליונים, בחלפנות, בניהול מארג מאפיונרי סבוך שמגלגל כסף שחור נקי ממס? ולמה נלך רחוק, לאמריקה: איך קורה שדווקא בעולם החרדי - שרוח אלוהים אמורה לרחף מעליו – ניכרת סלחנות שערורייתית למבריחי יהלומים, מעלימי מס ונותני שוחד שיצאו מקרבו? איך ייתכן שגזל מזוקק מקבל הכשר חברתי, ולפעמים הלכתי, כיוון שנעשה "לשם שמיים"? מה עובר, ריבונו של עולם, על ריבונו של עולם, כשעוברים לפניו כבני מרון רועי זונות, ראשי קרטלי סמים וברוני מאפיה, המממנים בעקיפין בתי מדרש? 

התשובה היא בעלת שורשים היסטוריים, ונוגעת לסוגיית גזל הגוי. לכאורה, עצם השאלה – האם מתירה ההלכה גניבה או גזילה מלא-יהודי – מקוממת. שהרי מדובר

בצו מוסרי בסיסי, שעומד ביסודה של כל חברה אנושית, ודאי חברה דתית. מה עוד, שאצל שני עמודי התווך של הפסיקה ההלכתית – הרמב"ם והשולחן-ערוך – היא נאסרה קטגורית: "... אפילו גוי עובד עבודה זרה", קובע הרמב"ם בהלכות גזילה, "אסור לגזלו או לעשקו". ובהלכות גניבה הוא ממשיך: "כל הגונב ממון... עובר על 'לא תעשה', שנאמר 'לא תגנבו'... ואחד הגונב ממון ישראל, או הגונב ממון גוי עובד עבודה זרה". השולחן-ערוך חוזר על הדברים, ופוסקים רבים מזכירים גם את התוספתא, שלפיה גזל הגוי אפילו חמור מגזל יהודים, כיוון שנלווה אליו "נזק תדמיתי" לאלוהי ישראל - חילול ה'.

חד וברור? לא ממש. מתברר שבפרקטיקת החיים היהודית זכתה לקיום מקביל דעה אחרת, שמובאת בתלמוד, כאילו האיסור חל רק לגבי נגזלים יהודים. הדיעה הזו נדחתה, זכתה לתלי-תלים של ביאורים ולא נקבעה להלכה, אבל המסר הרעיל העולה ממנה מחלחל לאורך הדורות בתת-זרמים של החברה הדתית. דווקא בקהילות שמקדשות את כללי הפסיקה הנוקשים ואת דעת הרוב - מטופחת במחשכים, טבולה בדיעות קדומות ובמצוקה כלכלית, דעת מיעוט דחויה ומסוכנת.

הרמב"ם,

שתפס את פוטנציאל הסכנה כבר בתקופתו, לא הסתפק בקביעה ההלכתית, ולא נרגע עד שחזר על המסר העקרוני התקיף גם בפירושו למשנה. העניין הוא, שממנו ואילך, ככל שגבר בקהילות הניכור כלפי הלא-יהודי, תפוח האדמה הלוהט הזה זכה להצנעה ולטיפול רשלני של המנהיגות הדתית: מול העיסוק האינטנסיבי בדיני שבת וצניעות, למשל, היבול ההלכתי-ספרותי בסוגיות היחס לזר הוא טכני בלבד ומינורי להפתיע.

כאן בארץ, בשוליים העכורים של התודעה החרדית, הוא קיבל אפילו פיתוח מעניין, שנוגע לשאלה מיהו "גוי" – האם "גוי" בהגדרתו הוא גם, נגיד, יהודי שאינו שומר תורה ומצוות? או "ממשלה יהודית רשעה", שפותחת חניונים בשבת?

תיבת הפנדורה נפתחה. ה-FBI, בניגוד למשטרת ישראל, לא מושפע מלחשי מקובלים ומאיומי גהנום. לפנינו מהומת אלוהים, שתזרה גופרית על מדורת האנטישמיות בעולם, ותפגע פגיעה אנושה בצינורות החמצן המפוקפקים של עולם הישיבות. העיירה תבער, אבל אל דאגה: מי שחמק מן הישיבה ביום שבו שיננו את "לא תגנוב", ייעדר גם מן השיעור הקשה על מחירו של חילול ה'.