שירה היא דבר מסוכן

שירה היא דבר מסוכן. היא מסוכנת, בין היתר, למאבקים. אם תוציאו פיסת נייר באירוע מחאה ותקראו ממנה שורות נשגבות, חותכות, מלאות משמעות - מיד יהיה מי שיקפוץ על ההזדמנות ויאמר: הנה, אלה ההזויים, המשוררים עאלק, יושבי בתי הקפה, שמבינים רק התפלספויות דביליות. אין להם אחיזה בקרקע, הכל מלים יפות.

לשירה יש אחיזה בקרקע (צילום: עופר עמרם)

המעורבות והמעורבים בפרוייקט "גרילה תרבות" זכו כבר בהאשמות כאלה. "לא נושאים שירת מחאה גרילתית מאוטובוס מתל-אביב אל שעריו של מפעל סגור בדרום הארץ", נכתב באחד העיתונים, בעקבות אירוע הזדהות של יוצרים עם מפוטרי מפעל פולגת. למה לא? כי את השירה מותר לקרוא בציבור מתוך אינטלקטואליות טהורה או במסגרת ממלכתית (כמו בטקס יום הזכרון, למשל), למחאה וללקיחת אחריות ציבורית וחברתית היא פשוט לא מתאימה.

יש מי שחושבים אחרת, ולכן הפיקו את אירוע המחאה מול מתקן הכליאה של רשות ההגירה בחולון, שייערך ביום רביעי הקרוב. מלים יפות ופחות יפות יוקראו נגד הגזרות שנגזרו על הגרים החיים בתוכנו: גירוש הילדים, פיזור הפליטים במסגרת מדיניות "גדרה-חדרה", מדיניות הדלת המסתובבת בנוגע למהגרי העבודה, המאפשרת לתעשיינים וחקלאים להרוויח הון על גבן של משפחות שבורות, ועצם כינונו של הגוף האזרחי המפוקפק "יחידת עוז", שלאחרונה החל מתגבר את פעילותו.

"עוז", אגב, היא מילה יפה; לא ברור כמה עוז נדרש כדי לנהוג בבני אדם חסרי אונים בפני החוק כפי שנוהגים בהם אנשי היחידה, אבל העוסקים במלים מבינים שנעשה כאן משחק פיוטי בתודעת הציבור, והתרעומת בקרבם רבה. לאירוע צפויים להגיע יותר משוררים מלכל אירועי "גרילה תרבות" הקודמים, בהם כמה מהבולטים במשוררי השפה העברית: רוני סומק, מאיה בז'ראנו, אהרון שבתאי, זוכת פרס טבע לשירה השנה, יודית שחר ועוד.  

רוני סומק. יגיע לאירוע (צילום: עידן הובל)

בעבר חברתי למשוררים כמנחה, הפעם אתרום גירסה לשיר של הזמר האירי יואן מק'קול. מק'קול כתב אודות הפועלים הנודדים של ארצו: “נולדתי בחצות היום החם, בשכונת פחונים ליד אתר בניה/ מנוף ענק הרעיד את מיטתי, אמר הפקח: תבוא איתי / כדאי שתיוולד במקום אחר”.

מבן גוריון פינת אלתרמן

זוהי תוכחה שצמחה בארץ המכירה היטב בכוחה המחולל של השירה. מילותיו של המשורר ויליאם באטלר ייטס, שעודד את המהפכנים האירים אך הזהיר אותם מפני עודף אלימות, טבועות בליבה של האומה, בדומה לשירי נתן אלתרמן  שלנו.

ואמנם, אותו אלתרמן, שאת "מגש הכסף" האדיר שלו אנו קוראים בטקסי יום הזכרון, חיבר גם את שיר התוכחה "על זאת", הזועק על פשעי מלחמה שביצעו חיילים. אם שירת מחאה היא קיקיונית - אלתרמן הוא קיקיוני. אם שירת מחאה היא בוגדנית כלפי הלאום - אלתרמן בוגד. אם משוררי גרילה תרבות הזויים -  אלתרמן הזוי.

למעשה, תרבותה ואנושיותה של הארץ הזאת מושתתת על שירה, ולשירת המחאה הישראלית ישנה גם

השפעה. את הטקסט של "על זאת" ציווה דוד בן גוריון לשלוח לכל חייל בצבא הגנה לישראל, כדי להעמיק בקרבם את מושג טוהר הנשק. שירי הסאטירה של חנוך לוין תרמו לזעקה ציבורית, שהביאה לחקירת המחדל של מלחמת יום הכיפורים וישנן עוד דוגמאות רבות.

שירה היא דבר מסוכן, היא מסוכנת למשטרים חשוכים. היא מסוכנת, כי גם כשהיא מעורפלת או אישית יש בה תמיד הגיון, ובמציאות הפוליטית של היום ההגיון חסר מאוד. בשירה יש כוח עצום, אבל רק אם מאזינים לה ולא מבטלים אותה. משוררי "גרילה תרבות" זקוקים לאוזניו של הקהל ולהכרה מצידו כדי שקולם יישמע, יחדד ויעצים את אמירתו של הציבור המוסרי בארץ.

יובל בן-עמי, סופר, משורר. בין ספריו "המיתולוגיה הפינית", "סוזנה אל תבכי", "ארץ הפלאות", יום בעיר : 50 הרפתקאות עירוניות", "ניפגש באמצע הדרך"